איש מפגין נגד פסנתר.
אין מדובר בפסנתר כללי; מדובר בפסנתר מסוים. ומה אותו פסנתר
תשאלו? זה הצפוי לנחות על האיש המפגין, בסוף הטקסט הקצר הזה
ממש, ובכך לשים לו קץ.
האיש המפגין מודע לכך שהשפעתו על כל המתחולל זניחה, שכן הטקסט
הקצר נכתב במלואו (אחרת לא היה מובא בפני הקורא), ועל כן, סופו
של האיש להימחץ על-ידי הפסנתר המדובר. אך בתור דמות עם רצון
חופשי, אין בכוונתו להשלים עם גורלו בשילוב ידיים; הוא פועל,
הוא מפגין!  
אך לא על סופו מוחה האיש. את דין המוות קיבל על עצמו. מה
לעשות, מכיר הוא במעמדו של היציר הבדיוני- עבד נרצע לכל מעלל
וגחמה של מחבריו. אם כן, עיקר מחאתו של האיש היא דווקא על דרך
המוות; מכל דרך אפשרית, בחר המחבר דווקא בזו המטופשת ביותר,
נטולת מחשבה, ועם זאת שחוקה במידה בלתי נסלחת. ושלא נחשוב
שדורש הוא מוות הרואי, אכזרי או קורע לב כשל גיבור טרגדיה
יוונית; די לו לאיש במוות פשוט, מסיבות טבעיות, אפשר אף מוות
סתמי. כן, סתם כך ליפול ולמות.
ובכן, זמנו של האיש אוזל. הוא כבר יכול להבחין באיזה נצנוץ
מגיח ברקיע. הפסנתר יצא לדרך; ואין איש מתחשב בדרישותיו. האיש
מתמלא עלבון וחימה - הוא פוצח בקללות ובאיומים קולניים, מייצר
תנועות מגונות. אך חוסר אוניו גובר על זעמו.  
הוא מבין כי אסטרטגיית המחאה לא תועיל עוד. הוא מנסה לפנות אל
ליבו של הכותב. הוא מתחנן, זוחל על גחונו, פורץ בבכי, מיילל,
מפרפר על גבו כחרק אומלל חסר ישע- מנסה להרוויח זמן. אך הטקסט
נמשך, והפסנתר נותר בנתיבו. האיש משנה טקטיקה בזריזות, מכוון
עתה לאגו- משבח את המחבר על הרעיון המקורי לסיפור, על
ההתנסחויות הנאות, העריכה המוקפדת וכו'...כל זה לא עוזר.
כעת האיש מתחיל להתהלך לו בנונשלאנט. משדר ביתר שאת- "כל זה
כלל לא נוגע לי". בוחן במבט אדיש איזה לכלוך שהצטבר בציפורן
הבוהן. לרגע נראה שהוקל לו, אך הזיעה המציפה את פניו מסגירה את
מצוקתו.  
הוא פונה, אם כן, בניסיון נואש, לרחמיו של הקורא- אולי מתוך
תחושת הזדהות עמוקה ייתקף לפתע ברגש סולידאריות ויפציר בכותב
הנבזי לשנות במהרה את סיום הטקסט. אך זה הרי ניסיון מועד
לכישלון והאיש יודע זאת היטב. לא רק שהקורא לא יעשה דבר- הוא
אף יואיל להוסיף איזה גיחוך מאוס נוכח מצבו המטופש של האיש,
שכן כל הקוראים, כדרכם- קוראים; נהנתנים נטולי חמלה; דייגי
בידור מזדמן ותו לא.
האיש קופא עתה במקומו, עיניו עצומות בחוזקה; כמו מאמין שאם
יעמיד פני לא קיים, ייעצר, ידום, כך ידום גם הטקסט, ייפסק
מעצמו. והנה מיד הוא מתבדה; המילים לא חדלו, המשפטים עודם
חולפים והוא מוסיף להיות מובל בהקלדה נטולת רחמים לעבר הסיום
הבלתי נמנע.
הטקסט הקצר הגיע כמעט לקיצו, והאיש (שמחברו הואיל לציידו בהכרה
של מיקומו ביחס לטקסט) מבין היטב את מצבו. הוא אינו שוגה
באשליות שווא, ועל כן, מתגמש בדרישותיו: שיהיה פסנתר אם כן-
הוא מקבל על עצמו את הפסיקה. אבל אם כבר להימחץ אז שיהיה
בנעימות, ולא ברוע.
האיש דורש לבחור את צבע הפסנתר- לבן, אם אפשר. כמו כן יעדיף
פסנתר כנף מכובד ויוקרתי (מהסוג שזמרות אדומות שמלה ושפתיים
נוהגות להשתרע עליו). מה גם, יהיה נאה אם תתנגן אגב נפילתו
איזו סונטה מוכרת, או רקוויאם, כדי לעדן במעט את מאורע
ההתפגרות.
הוא מתיישב במקומו בכניעות, מתבוסס ברפיונו שלו, אינו טורח
להביט בפסנתר הצונח כלפיו בתנופה מצטברת. הוא חש גירוד קל
באפו; מהרהר על כך לרגע, ומוותר.