היה זה באיטליה, אוגוסט 1983; פסטיבל האמנות בוונציה.
הסמטאות היו מלאות ביצירות אמנות.  לצידם היו תעלות מים בהם
שטו גונדולות.  אני הייתי אז תלמיד לרפואה בסוף שנה א'.  למדתי
ברומא אך הבטחתי לעצמי שבהזדמנות הראשונה שתהיה לי, אסע
לוונציה להתאוורר.  הגיע קיץ, ואכן מצאתי את עצמי מטייל לאורך
הסמטאות המקושטות, העשירות בריחות ובצבעים ססגוניים.  ריח בושם
של נשים, ריחות טובים מדוכני המזון, ריח התעלות שלצידי
הסמטאות, כל אלו באוויר התפזרו.  השעות עברו מהר מאד ובמהרה
שקעה השמש ואני מצאתי  את עצמי הולך בחושך.   הסמטה בה טיילתי
הייתה ארוכה, לכן החלטתי להמשיך ללכת הלאה לאורכו.  ואז פתאום
ראיתי אותו- הוא היה לבוש בגדים ישנים-  מכנסיים כהות, חולצה
לבנה וג'קט פסים. על המדרכה לידו עמדה קופסה קטנה.  הוא היה
פנטומימאי, אך שילב בהופעתו גם להטוטנות וקוסמות.  כשסיים את
הופעה היה כבר מאוחר בלילה, אחרי חצות, אבל המופע היה כל כך
מרתק שלא שמתי לב לשעה.  כך גם לגבי האנשים האחרים שהתאספו
סביבו.  הוא בלע חרבות, העלים ארנבות, כלא את עצמו בתוך
קופסאות דמיוניות ועשה טריקים  עם כוסות.  דברים שנהוג לראות
במופעי רחוב,  אך הוא ביצע אותם בצורה כל כך נקייה ומיוחדת
שהיינו מרותקים.  למחרת חזרתי שוב.  התהלכתי לי בסמטאות בלילה
עד שראיתי אותו.  שוב נשארתי עד סוף ההופעה, אך הפעם לא הלכתי
לדרכי מיד, אלא החלטתי להישאר מעט ולדבר איתו.  קיוויתי שהוא
יסכים.  בנימוס ביקשתי להחליף איתו כמה מילים. הוא לא ענה לי.
הוא התחיל לאסוף את המטבעות שאנשים השאירו לו אל תוך הקופסה
הקטנה.  לא התפלאתי לראות שהיא כמעט מלאה. הוא הרים את הקופסה
וכל המטבעות נפלו החוצה.  חיכיתי לו עד שסיים לאסוף את המטבעות
שנפלו, ואז התחלנו לדבר.  שאלתי את שמו. הסתבר ששמו האמיתי היה
דוד, אך אומני הפסטיבל כינו אותו  בשם "לומינוסו", שזה 'אור'
או 'מואר' באיטלקית, משום שהיה קורן מאור בעת הופעתו. הוא
הסביר לי שמסיבה זו הוא גם נוהג לקיים את רוב הופעותיו בשעות
הלילה.  פטפטנו בערך שעה, ואז פניתי לדרכי. אך הוא לא נתן לי
ללכת- הוא עצר אותי.  "חכה שנייה, " אמר, "אתה אולי מוכן לעזור
לי עם משהו?" "בוודאי", עניתי, "עם מה?" הוא התחיל להסביר.
"מחר יש לי הופעה בבמה המרכזית של הפיאצה, ואני רוצה להיראות
במיטבי.  בשביל זה אני צריך לענוד עניבה, אך אינני יודע איך
קושרים אותה. אתה יכול לעזור לי?" עמדתי שם מופתע. האם זה אותו
האיש שראיתי כשעה קלה קודם לכן מהפנט אותי ואת שאר הקהל
בתעלולים?  איך זה ייתכן? "אין בעיה", עניתי לו, כאילו על
אוטומט.  "רק תגיד לי מתי אתה רוצה"; "מחר בשעה שמונה בערב אתה
תוכל לפגוש אותי מאחורי הבמה?" "כן".  וכך זה היה.  הגעתי
למחרת בשמונה בערב אל הבמה המרכזית של הפיאצה, נכנסתי אל
מאחורי הבמה, וחיפשתי אותו שם.  מצאתי אותו מתאמן בטריקים
אחדים, ובירכתי אותו לשלום.  "אח, הגעת בדיוק בזמן", הוא אמר
בחצי-צחוק חצי-חיוך, "אני בדיוק מסיים עם הטריקים האלו ואני
זקוק לעזרתך".  הוא הסתובב אחורנית ופשפש בתוך מזוודה אדומה.
"הנה היא, זאת העניבה" אמר, תוך כדי שהחזיק ביד עניבה
סגולה-ורודה מבריקה.  "בבקשה," אמרתי, בזמן שאני מתקרב אליו,
"הרשה לי".  בזהירות קשרתי את העניבה סביב צווארו.  "תודה רבה
לך", אמר לי, ונאנח.  "בעניינים האלה יש לי ממש שתי ידיים
שמאליות.  עכשיו בזכותך אני יכול לעלות על הבמה בכבוד".