שום דבר אינו נמשך לנצח.
לפתע הבנתי זאת , בעודי בת שמונה שנים, שוכבת במיטתי.
"את עלולה למות בכל רגע" אמר הקול שבראש שלי.
פתאום, בבת אחת, נכנס בי גל של פחד. העולם שאנו נמצאים בו הוא
זמני בלבד. אני עלולה למות בכל רגע ואז מה יקרה? מה יהיה עליי,
אם בכלל?
פתאום הבנתי שאחרי שיעבור הזמן שלי, אני אהפוך לכלום. יותר
נכון, אפילו כלום אני לא אהיה. אני פשוט לא אתקיים ואני גם לא
ארגיש את זה.
האפקט המוזר שהמחשבות האלה מעבירות בי - שילוב של פחד עז
מהעתיד לקרות ודיכאון - גרמו לי להרגשה נוראית. לא יכולתי לשאת
זאת. התחלתי לבכות.
לא הפסקתי לבכות על זה חודש שלם.
מחשבות על מוות ליוו אותי בכל אשר עשיתי, מהדברים המעטים
שיכלתי לעשות באותו הזמן.
לא רציתי לאכול, פחדתי שאני אחנק ואמות.
לא רציתי לישון פחדתי שלא אתעורר.
פחדתי שאפסיק לנשום.
פחדתי שאצא החוצה ומכונית תדרוס אותי וכאן אני אסתיים לתמיד.
איך זה אפשרי בכלל? לא להיות?
לא לחשוב יותר, לא יהיה על מה, בעצם לא אהיה כלום, וזה כל כך
מוזר זה נורא קשה לתפישה.
קשה לי לקבל את זה, עד היום.
לפעמים עולות בי המחשבות על זה כמו עכשיו, ואני יושבת מפוחדת.
לפעמים הן באות גם בלילה, ואז אני מבוהלת ובקושי מצליחה
לישון.
לפעמים,
וזה הכי כואב לי,
וזה מדאיג אותי ומטריד את מחשבותיי כל היום,
זה כשהמחשבות האלה,
שהכי קשה להתנתק מהן,
תוקפות את הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם.
לראות את הבן אדם שאני הכי אוהבת בעולם במצב הכי קשה, ואני
יודעת את זה מניסיון,
זה יותר קשה מלחוות את זה בעצמי.
בגלל שאני אוהבת את חבר שלי יותר מאת עצמי.
ולכן,
זה הרבה הרבה הרבה יותר קשה לי.
ובכלל, לא קל לי בתקופה האחרונה.