"עוד משהו?" שאלה המלצרית עם הציפורניים השחורות. השטן הניד
בראשו וסימן לה להשאיר אותנו לבד. היא הסתלקה.
הוא נשען אחורה בכסא כאיש עסקים מכובד הבוחן את המצב, ותופף
באצבעותיו על השולחן.
התבוננתי מסביב. דרך קירות הזכוכית ראיתי את השמיים הכחולים
כהים-שהרי שם למעלה הם כבר נראו כהים בכל שעה- ובעננים השמנים
המטיילים ביניהם. מי שהביט למטה, מבעד לרצפת הזכוכית, יכול היה
לראות נקודה זעירה, שהייתה יבשת כלשהי - בטח אפריקה או אסיה-
ואת האוקיינוס המקיף אותה.
חושבים שהשטן גר מתחת לאדמה. זה לא נכון. כמו כל איש עסקים
טוב, הוא מטייל ברחבי העולם (ומחוצה לו).

השטן כחכח בגרונו. הצעתי לו את מיץ התפוזים שקבלנו במסגרת
הארוחה העסקית (למרות השמיים המטעים, השעה הייתה שעת צהריים).
הוא נענה לבקשה ולגם לגימה גדולה.
"אתה לא אמור לשתות דם או משהו?" שאלתי בהיסוס. הוא הביט בי
כאילו אני מפגר. "אני נראה לך ערפד?" הוא שאל בזלזול. יושבי
המסעדה צחקו.

כבשתי את מבטי בשולחן. היו עליו מגשי הקינוחים שהמלצרית לילית
הגישה לנו קודם - כמה דברים צמוקים שהיו גדולים מדי להיות
צימוקים וכהים מדי להיות משמשים מיובשים. ביניהם היו כמה
כדורים בדרגות שקיפות שונות. חלקם נדמו כאילו כוסו בערפל וחלקם
אף היו שחורים לחלוטין. בתוך השקופים יותר אפשר היה לראות
ששוחה נוזל חום-שחור ושוקולדי ונוזל אדום ובו זרמים ורודים
שנראה כמו שילוב של יין אדום יבש ויין רוזה משובח. אם לקחת אחד
מהם והפכת אותו על ראשו, היית רואה (לאחר שהנוזלים נשפכו שוב
למטה) מוצקים לבנים שנראו כמו גבינות.

החזרתי את הכדור למקומו. "נשמה, רוצה לאכול?" הוא שאל אותי,
עוקב אחר ידי המניחה את הכדור במגש. גיחכתי. "נשמה" הוא מכנה
אותי.
שמתי לב שהכדורים זזים במקומם מעט. אפשר לומר, לו הייתי מאניש
אותם, שהם רעדו בפחד של מי שיודע מה צפוי לו. שערתי שהזזתי
אותם בטעות כשהחזרתי את הכדור שלקחתי.
השטן לקח אחד מהם, פצח אותו בשיניו ושתה את תכולתו.
נוכחתי לפתע שאני רועד כולי. השטן הביט בי בדאגה.
"רוצה לב אחד?" הוא שאל. "אלוהים יודע שאתה לא אכלת כמו שצריך
בזמן האחרון".
"אני חי ממשכורת סופרים" צחקתי במבוכה ונעצתי מבט בלבבות
הצמוקים. הוא קלט את מחשבתי.
"אני יודע שהם לא ממש טריים. הם מיובשים למדי. אני אוהב אותם
ככה, לא מת על דם. נסה, הם טובים".
לקחתי אחד ונגסתי בו. היה לו מרקם צמיגי קצת, נדבק לשיניים
כזה, ממש לא קראנצ'י כמו שציפיתי, ועם קצת טעם של ברזל, מן
הסתם בזכות ההמוגלובין בדם.
אבל אכלתי. ליד השטן, אמרתי בלבי, לא כדאי להסתכן בחוסר
נימוס.

האווירה במסעדה הייתה טובה. קול פטפוט זרם מהשולחנות מסביב,
שהיו מכוסים ברובם במפות לבנות חגיגיות. נשים מתולתלות ונשים
חלקות שיער, בלונדיניות ושחורות, צעירות ומבוגרות, גברים
שריריים וגברים שמנים ורופסים, ילד או תינוק מדי פעם.
"הם נפגשים פה כדי לאכול ואחר כך חוזרים למקומות שלהם", השטן
אמר, לוכד את מבטי. תהיתי מהם "המקומות שלהם" והחלטתי שעדיף לא
לשאול, משער שמתישהו כבר אבין לבד.

השטן לקח עוד כדור ופצח אותו. הייתה לו קליפה קשה ושחורה -"לא
סובל את הקשים האלה" - אמר, "אבל זה שווה את זה בשביל
הבפנוכו". ואכן, הנוזל היה בצבע תכלת עדין עם זרמים שחורים
בתוכו ומשקע לבן מלוכלך, כמו מרשמלו מעוך,שהיה דבוק לתחתית
הכדור.
"רוצה אחד?" הוא שאל והושיט לי בנימוס כדור. ניסיתי לפצח אותו
עם השיניים אך התקשיתי במלאכה.
"זה דורש מיומנות" חייך השטן, התרווח על כיסאו ובנקישה קלה,
כמו ששוברים ביצה, פתח אותו בעזרת פינת השולחן.
"בבקשה".
שתיתי. זה היה טעים - מריר ומתוק כאחד. למוצקים שגירדתי
בציפורניי מהתחתית בכלל לא היה טעם.
חיככתי את ידי זו בזו בהנאה. ללא ספק, זה היה משביע.
השטן חכך את ידיו זו בזו בהנאה ושם את כף ידו המגוידת על
כתפי.
"בוא נדבר ביזנס".
נזכרתי לאיזו תכלית באתי לפה ונאנחתי בשקט בשקט. הרי ככלות
הכול הוא עושה לי טובה.

"אז הבנתי שאתה סובל ממצוקה כלכלית".
"כן".
"אני מבין. במה אתה עוסק?"
"אמן. כותב ומצייר. לא מרוויחים מזה הרבה בימינו".
"קראתי כמה דברים שלך. כותב טוב, התרשמתי".
"תודה".
"בכלל, אהבתי את הגישה לחיים בסיפורים שלך".
שתיקה מביכה.
ומה מבחינת תחביבים?"
המלצרית התקרבה אלינו ושאלה אם אנחנו רוצים לשתות עוד משהו.
השטן הזמין לשנינו קפה הל.
"תחביבים? אוהב לקרוא, דוד גרוסמן ועמוס עוז בעיקר. שומע את
"הבילויים". רואה טלוויזיה מדי פעם, בעיקר "סיינפלד", לפעמים
תכניות אחרות, פחות מוכרות".
הוא חייך. "לאמנים יש טעם טוב. בכלל טיפוסים מאוד לא חומרניים,
אמנים. גם אני טיפוס כזה, יותר רוחני" הוא אמר ברוך.
הנהנתי וסומק פשה בפניי. פניו הרצינו.
"בכל אופן, אתה יודע מה תנאי העסקה".
"כן", אמרתי. העסקה נשמעה לי ממעט מפוקפקת- ככלות הכל השטן לא
מרוויח ממנה כלום. אבל לא היו לי הרבה ברירות".
"אני הולך לישון פה על מיטה וכשאני קם בבוקר אני בבית שלי עם
כספת מלאה בשטרות. אה, ואין ביטולים. זה הכל, נכון?"
"כן", השטן חייך חיוך רחב ולגם מהקפה. פניו התכווצו בזעף כשראה
את הבעת פניי.
"באמת שאין לי טעם להרוג אותך. תאמין לי שמספיק צפוף פה".
"ואפשר..."
"כן, אני יכול להביא לך את הכסף ביד אם אתה רוצה".
שתקתי. הוא נראה אמין ולא היה לי מה לומר. החלטתי שמכיוון ואני
לא יודע איזה טיפוסים מסתובבים פה ואם יש ביניהם גנבים, מוטב
שלא אקח את הכסף ביד. הנהנתי בראשי.
"סיכמנו?"
"סיכמנו".
-
קמתי מהמיטה. השעה הייתה 19:06. זכרתי את מה שהיה קודם והלכתי
לכספת. היא באמת הייתה מלאה בשטרות. לקחתי חמישה שטרות של מאה
בשביל להשוויץ והלכתי לבית קפה בפינה מעבר לרחוב שלי.
חזרתי מהדייט עם רותי ב21:31. לא הלך טוב. היא אמרה שאני לא
רגיש, אדם גועלי ולא מתחשב, והיא בכלל לא מכירה אותי. אז חזרתי
הביתה. לא אהבתי אותה גם ככה (אבל לא שנאתי אותה).

ב22:02 אמא שלי באה לבקר אותי. שאלתי אותה למה היא עושה את זה,
אני כבר עברתי את גיל 18 ואני לא צריך אותה. העיניים שלה
האדימו. היא צעקה עליי וצעקה וצעקה. לא שמעתי כלום ממה שהיא
אמרה. כמה שעבר יותר זמן והמשכתי לשתוק היא זעמה יותר. היא
טלטלה אותי. "רובוט" שמעתי. "רובוט. מתנהג כאילו מכרת את נשמתך
לשטן".
היא יצאה בטריקת דלת. בדקתי שהצירים לא נדפקו.
נגשתי למחשב וקראתי בלוגים. העניין שלי בהם נגמר תוך זמן קצר,
לא כמו תמיד.

בשעה 22:58 ניסיתי לכתוב צוואה ולא יצא כלום. בשעה 23:01 תקעתי
בלב סכין מטבח גדול ובהיתי בדם שנשפך על הרצפה עד שהפסקתי
לנשום.
"השעה חצות. כאן יעקב איילון עם החדשות.
לפני זמן קצר נמצאה גופת צעיר בדירה בתל אביב. נסיבות המוות
עדיין אינן ברורות. נחקרת הסברה שמדובר בהתאבדות.
לדברי מד"א, הצעיר נמצא כשהוא לא נושם ולידו נמצאה סכין.
הרופאים לא שמעו פעימות לב וקבעו את מותו".
-
הייתה שעת ארוחת לילה. אנשים מעטים היו באולם.
לילית פסעה בחינניות אל השולחן של השטן שישב ולגם מהקפה הקר,
כשבידיה מגש עם כדור ולב שעדיין נטף. השטן פתח את הכדור במכה
קלה על המגש.
"נפש אמן. תמיד משובחת. מרירה וטעימה להחריד", אמר, מביט
בבלילת האדום שחור הגועשת. לילית הכניסה עפרון לבלילה. הנוזל
התגבש על העיפרון לסימנים שחורים קטנים ולילית ליקקה אותו
בעונג. השטן ליטף את הכספת המלאה שלצדו.
במרחק כמה שולחנות מהם הביט בהם איש צעיר במבט - שלו התאפשר לו
- הוא היה רווי שנאה.