האוטובוס החבוט שידע כבר ימים טובים יותר, ירד בכבדות לשולי
הכביש. הוא נעצר בחוסר רצון בולט, מטרים ספורים מעמוד התחנה
החלוד, והדלתות האוטומטיות נפתחו בנשיפה . כעבור שניות מספר
הגיחו מתוכן שני ילדים, מזוודות אחוזות בידיהם, וירדו בצעדים
מהוססים אל שביל הכורכר כשהדלתות שבות ונסגרות מאחוריהם.
האוטובוס החל לנוע באיטיות ונסע לדרכו כשהוא מותיר אחריו ענן
אבק קטן ושני ילדים שנראו אבודים למדי. למרבה המזל הם לא נאלצו
להמתין בתחנה זמן רב מדי, כי מהבית הסמוך לתחנה, שהיה גם הבית
היחיד בסביבה יצאה אליהם בסערה הדודה לאה.
"גדעונ'לה, מנחמ'קה, יופי שהגעתם" היא הרעימה בקולה תוך שהיא
מתייצבת בינהם ואוחזת בחזקה בשמאלו של זה וימינו של זה, וכבר
פוסעים להם הדודה לאה והאחים גדעון ומנחם בכיוון הבית.
מנחם, הצעיר באחים שלא מכבר מלאו לו חמש שנים נראה מבוהל בעליל
והבעה קרובה לבכי על פניו. לעומתו גדעון, שבקרוב יהיה בן
שמונה, נראה מרוצה למדי כשמבטו תר סביב ללא הרף בחיפוש אחר
אתרי משחק מענינים.
"איך עברה הנסיעה?" התענינה דודה לאה תוך כדי צעידה נמרצת.
"בסדר, דודה לאה" השיב גדעון, "אבל מנחם קצת בכה בדרך".
הבית של דודה לאה לא היה סתם בית. היא גרה בטבריה, בשולי העיר,
בשכונה מרוחקת מהמרכז שבה לא היו עדיין רחובות וכמעט שלא נראו
גם בתים. צידה האחד של השכונה היה שדה פראי שבו רעה עדר עיזים,
ובצידה האחר היתה חורשת עצים שנראו בעיני הילדים כיער עד.
לדודה לאה לא היו ילדים משלה. מכיון שכך, היא הקימה בביתה
פנימיה לילדים. הבית היה רחב ידיים ובו חצר ענקית שחלקה גינה
מטופחת עם בריכת דגים קטנה במרכזה וכמה עצי פרי מפוזרים, וחלקה
עשבי בר שיד אדם לא נגעה בהם.
הקיץ היה בעיצומו, כך שילדי הפנימיה נטשו אותה לתקופת החופש
לטובת בילוי עם הוריהם. גדעון ומנחם יהיו האורחים היחידים בבית
בעשרת הימים הקרובים, שאחריהם יחזרו לביתם בתל אביב.
"זה החדר שלכם, ילדים" פתחה הדודה לאה את הדלת לחדר ובו שתי
מיטות וארון עץ קטן.
"כדאי שתתארגנו בזריזות, כי אני תיכף מגישה את האוכל" אמרה
ויצאה מן החדר תוך שהיא סוגרת אחריה את הדלת.
"זו המיטה שלי!" קבע גדעון והניח את המזוודה שלו על אחת המיטות
"ופה אתה תישן" הוסיף והצביע על המיטה השניה.
מנחם לא גילה כל נטיה להתווכח, גם מפני שהיה הקטן יותר וגם
מפני שהיה עייף מכדי לריב. הוא הפיל את מזוודתו על הריצפה
והתישב על המיטה כשרגליו הקצרות מתנדנדות באויר.
"אני חושב שיש כאן צבים" אמר גדעון "אולי נוכל לתפוס כמה אחרי
האוכל".
זיק של התענינות ניצת בעיניו של מנחם.
"באמת? יש פה צבים? ונוכל לקחת גם הביתה?" ופתאום נראה כאילו
העייפות ממנו והלאה...
אוכל טעים לא היה הצד החזק של דודה לאה. הארוחה שהוגשה לילדים
היתה מורכבת מקערה גדושה של אורז חיוור, נתחי בשר עוף שלא נראו
מגרים במיוחד וצלחת פירות טריים שנקטפו מהעצים שבחצר.
שני האחים כמעט לא נגעו באוכל המבושל, אבל זללו בהנאה תאנים,
אפרסקים ותותי עץ מתוקים.
"אני הולכת לישון, ילדים" הכריזה הדודה עם תום הארוחה, "אתם
יכולים לצאת לשחק בחצר, אבל אל תרעישו" והוסיפה אזהרה: "אם
תעירו אותי - אני אסתכל עליכם בעין אחת!"
יום אחד, כאשר התארחה הדודה אצל אחותה סוניה, אמם של גדעון
ומנחם, היא כיסתה בכף יד ימין את עין ימין שלה במטרה לבדוק את
מצב הראיה שלה בעין השמאלית. באותו רגע היא קלטה שהילדים נחרדו
ממש לראות אותה מסתכלת עליהם בעין אחת. מאותו יום הפכה
ההסתכלות בעין אחת לאיום מפחיד במיוחד על הילדים...
לא עברו דקות רבות וכבר נשמעו נחירות מחדר השינה של הדודה. שני
הילדים פסעו על קצות האצבעות אל מחוץ לבית.
"בוא נחפש צבים" קרא מנחם בהתלהבות.
ואכן, שני האחים סרקו ארוכות את החצר, אך ללא תוצאות. הם לא
הצליחו למצוא אפילו צב אחד.
"ברור שאנחנו לא מוצאים צבים" קרא גדעון. "הם מתחבאים לנו!"
מנחם נראה מאוכזב בעליל.
"אז מה נעשה?" הוא שאל, "איך נמצא אותם?"
"פשוט מאד" קבע גדעון, "נחפור בור עמוק ונכסה אותו בעשבים. אחר
כך נחזור לבית ונחכה. כשהצבים יראו שאנחנו לא בחצר, הם יצאו
מהמחבוא וכשהם יעברו מעל הבור, שאותו הם לא יראו כי הוא מכוסה
בעשבים, הם יפלו לתוכו ואנחנו נבוא מאוחר יותר וניקח אותם".
שני האחים התחילו לחפור במרץ ואכן חפרו בור לתפארת. הם כיסו
אותו בעשבים עד אשר אי אפשר היה להבחין בו. עייפים ומרוצים הם
נכנסו חזרה הביתה לחכות עד שהצבים יצאו מהמחבוא ויפלו
למלכודת.
הנסיעה הארוכה והחפירה המעייפת נתנו את אותותיהם בילדים הקטנים
ושניהם נרדמו מבלי לפשוט את בגדיהם המלוכלכים ואפילו בלי לחלוץ
את נעליהם.
זעקות שבר שנשמעו מהחצר העירו אותם בבהלה.
"מה קרה?" שאל מנחם כשהוא קרוב לבכי.
"אני לא יודע" השיב האח הגדול, "אבל כדאי שנראה אם יש צבים
בבור שלנו"
הם יצאו בריצה לחצר ולעיניהם נגלה מחזה מצחיק ומפחיד כאחד:
הדודה לאה צורחת, עיניה רושפות בזעם נוראי, רגלה האחת תקועה
עמוק בבור והיא אינה מצליחה לצאת ממנו...