זה התחיל בסיגריה.
איימי עישנה אותה, ארוכה ולבנה מול החלון הצר של הסלון הקטן של
ביתה, ברקע התנגנה מוסיקת גראנג' רועשת שכולנו שמענו רק בשביל
להעביר את הזמן. נטלי ואני התיישבנו על שטיח רחב ומאובק, שכיסה
כמעט את כל החדר ובהינו בגבה הצנום של איימי.
"משעמם." איימי מלמלה בין שאיפה לנשיפה, יוצרת טבעות עשן
ומפריחה אותן אל הרחוב הקודר.
"יש חדש?" התמתחתי על השטיח, נטלי נשענה על גבי, שערה השחור
והארוך החליק על כתפי כשמיכה עבה ורכה. חום גופה יכול היה
להביא אותי עד לכדי טירוף.
"אז בואו נעשה משהו, משהו שלא עשינו קודם." עיניה של נטלי
זרחו, כל פעם שהייתה בסביבתה של איימי הייתה משתנה מהקצה האחד
לשני, כאילו נכנס בה איזה שד או חיידק. חיוכה הנבוך היה משתנה
לחיוך רחב ומתלהב, ענייה בוהקות מהתרגשות מוזרה, זיו פניה
הצחות היה הופך לאדום צועק - כמוה היה, מחפש אקשן, את המקום
להיות ספונטאניים והרפתקניים, את הריגוש והאקסטאזה בלא כלום.
"אפשר ללכת לבן דוד שלי, ניקולס, הוא גר במרחק של כמה רחובות
מכאן." איימי הסתובבה לעברינו ונשענה על הקיר לצד החלון, עיניה
היו כבויות וחסרות חיים, תמיד הייתה כזו, אני חושב שנטלי מצאה
בכאב של איימי את הריגוש הפרטי שלה.

איימי הגיעה לישראל מבלגיה, אבא שלה עובד מסביב לעולם בעבודה
חשובה, היא ציינה לא פעם ואמא שלה גרה כאן, בדירה קטנה וחנוקה
בדרום תל אביב.
איימי שנאה הכול, כך הייתה מספרת לנו, או יותר נכון לנטלי
שהייתה בולעת כל מילה שאיימי הוציאה מהפה. היא שנאה את אבא ואת
אמא, היא שנאה את בית הספר ואותנו שלומדים בו, היא שנאה את
השמש, הכוכבים והירח ונשבעה שהייתה חותכת את עצמה או שמה קץ
לכל בכל דרך אפשרית אם רק היה לה האומץ.
נטלי ואני הכרנו אותה בכיתה י', משהו בעיניים הכחולות והסדוקות
של איימי משך את נטלי לגלות יותר, או לנסות להבין את העולם
שאיימי באה ממנו.

נטלי ואני התחלנו להיות חברים טובים עוד בכיתה א'. המורה
הושיבה את נטלי לידי בשביל שאעזור לה ללמוד חשבון, נטלי אף פעם
לא אהבה מספרים.
היינו מדברים המון לפני שאיימי הגיעה, הסתובבנו הרבה בפארק
הירקון ושכבנו על הדשא, אכלנו פסטה ברוטב עגבניות אחד אצל
השנייה וכשהיה משעמם היינו יוצאים אל הרחוב, הייתי מרים אותה
על גבי ורץ לפחות שבעים מטרים בלי להתעייף.

יצאנו אל הלילה השקט, אל ניקולס, בן הדוד של איימי.
אורות הניאון של הרמזורים ופנסי הרחוב היו העדים היחידים
ליציאתנו, אפילו הירח התכסה בעננים כחולים בשביל לא להסתכל.
החום הכבד של הקיץ הכה בפניי וחלחל לאיטו אל הבטן והזרועות,
הבחילה הכתה בי בצורה כמעט מידית.
אני שונא את הקיץ, יש בו משהו צועק. השקט הזה של החופש וחוסר
העשייה אף פעם לא הטיבו עמי, כאילו היו מתעללים בי בכוונה
שאסבול.

נטלי נצמדה אל איימי, משלבת את אצבעותיה הורודות בין האצבעות
האפורות של חברתה, הלכתי מעט מאחוריהן, מרים את הראש למעלה אל
נקודות הכוכבים הזעירות, מנסה לנשום קצת אוויר ולהירגע.
עצרנו מול בניין שנראה נטוש. לא היו בו חלונות, אלא רק פתחים
גדולים ושחורים, צבעו היה עכור ומכוער, המדרגות לא היו אלא
בלאטות בטון וריח חריף ולא ברור עלה באוויר.
טיפות זיעה קטנות שטפו את מצחי.
"הגענו." איימי הרימה את ראשה והסתכלה על פתח החלון בקומה
האחרונה, "נעלה עד לשם אם לא נמצא אותו קודם."
"ניקולס בחר מקום ממש נחמד לגור בו." גירדתי את ראשי בניסיון
לחפות על הפחד שתקף אותי, עם איימי אף פעם אי אפשר לדעת למה
לצפות.

עלינו במעלה המדרגות עד הקומה האחרונה, "ניקולס?" איימי עצרה
כמעט בכל קומה ובדקה אם הוא שם. ככל שהמשכנו לעלות הרגשתי שדבר
טוב לא יצא מהמפגש הזה, פניה של נטלי שיקפו את ההפך הגמור
לרגשותיי.
"איימי, אני פה." כשהגענו אל הקומה האחרונה נשמע קול מענה חלש
וחולה לקריאותיה של איימי.

לא היה אור, הרצפה מפויחת, הקירות מרוססים בכתובות בעברית
ובאנגלית, משפטים בתוך משפטים. ניקולס שכב על הקרקע, גבו שעון
על אחד הקירות, האור שבחוץ מאיר את פניו החיוורות והכחושות
למחצה, "אני רואה שהבאת איתך חברים." התיישבנו לידו, הוא הדיף
מן ריח צחנה חזק, מהול באלכוהול ודבר מה מלוח או חריף.
"מה שלומך?" איימי שאלה, מחייכת.
"לא יכול להיות טוב יותר. הכנתי לך מתנת יום הולדת, רוצה
לראות?"
"אבל יום ההולדת של איימי חל רק בעוד חודש." נטלי העירה
במהירות.
"אז זאת מתנת יום הולדת מוקדמת." ניקולס הביט בנטלי בצורה
שהעבירה בי רעד, חיוכה נמחק לאט.
הוא הוציא מכיס מכנסיו ניירות מקומטים ומכיסו השני שקית שקופה
אשר בתוכה אבקה כהה, פיזר רצועות של אבקה בארבעת הניירות וגלגל
אותן במהירות, לאחר שסיים הגיש לשלושתנו, הוציא גם מצית
והדליק, האש האירה את עיניו חסרות ההבעה.
נטלי ואיימי חייכו, הרימו את הנייר אל בין אצבעותיהן והביטו
עליו בשקיקה, "בן, אתה לא מתכוון לנסות?" נטלי שאלה ברוך.
"אני לא יודע." לחץ עז נפל על עורפי, לא ידעתי מה לחשוב.
"ממתי אתה נמושה?" איימי צחקה ושאפה את הגרגירים המודלקים אל
ריאותיה, "זה יעשה לך רק טוב." היא הרימה את הנייר המגולגל
ודחקה אותו בין אצבעותיי המיוזעות.
"נעשה את זה ביחד בן - בן." נטלי נשקה אל לחיי, "מוכן?" הנהנתי
לאט, לא בטוח בתשובתי, "שלוש, ארבע, ו..." שנינו שאפנו שאיפה
ארוכה, הרגשתי כי החום המעיק שהכה את גופי דהה והפך לחום נעים
ומלטף.
"זה נחמד, נכון בני?" נטלי חייכה ושאפה עוד מהנייר המגולגל,
שנינו נשכבנו על הקרקע והכול השתנה, צבעים ואורות, פרחים
ומנגינות מלטפות, הכול הסתחרר כמו גלגל ענק, כל חושיי התעוררו
בפתאומיות מוחלטת, שאיפה ועוד שאיפה, הכול בהיר ומתקתק, הכול
טוב וורוד.
נטלי רקדה והסתובבה ברחבי החדר כמו פרימה בלרינה, מלטפת את
פניה וזרועותיה, מניעה את ראשה הנה והנה במן אמוק של חופשיות
מוחלטת.
"נטלי!" צעקתי מבין ההמולה המסחררת, "נטלי את רוקדת יפה." נטלי
הביטה אליי בעיניים גדולות והתקרבה לעברי עד שאפה נגע באפי:
"תודה." היא נשמה אל נחיריי, "הכול יפה עכשיו." שפתיה טורפות
את שפתיי, ידיה נוגעות בפניי, בגבי, בחזי, אני מרגיש את החום
העצום שייחלתי להרגיש זמן כה רב, נודד בין חלום למציאות,
"נטלי." הצלחתי להגיד, "לא ככה, לא ככה."
"אז איך?" היא מתנשפת.
"אני אוהב אותך, אבל לא ככה..." סחרחורת מכה בי, העולם הסתובב,
נמלטתי משפתיה וזרועותיה של נטלי, קמתי מהרצפה המפויחת ורצתי
החוצה הכי מהר שיכולתי. הביתה.

לא דיברנו עוד על אותו ערב, אם אפשר היה לקרוא למשפטים
המצומצמים והגישה האדישה שנקטה כלפיי מאז כשיחות. איימי ונטלי
התקרבו יותר ככל שעבר הזמן, הן היו נפגשות בבתים אחת של השנייה
כמעט כל יום ולא אוכלות כלום חוץ משוקולד, אם לא היו מדברות,
אז היו שותקות, עוצמות עיניים ושומעות מוסיקה צווחת ואומללה.
הסתכלתי תמיד מהצד, רציתי להיות בטוח שנטלי לא פוגעת בעצמה,
אבל לא הצלחתי אף פעם.

כשעלינו לכיתה י"ב אבא של איימי דרש שתחזור לבלגיה, הוא התקשר
כל הזמן אליה ואל אמא שלה ואיים שיתבע. לאיימי לא הייתה ברירה
אלא לציית, לאמא שלה לא היה כל כך איכפת.
לווינו אותה, נטלי ואני, אל שדה התעופה ועזרנו לה לסחוב את
המזוודות. נטלי לא הפסיקה לבכות, וכשהגיע העת להיפרד איימי
אמרה שבחיים לא תשכח אותה, אפילו לחשה לה באוזן שהיא אוהבת
אותה יותר מכל.
כל הדרך חזרה שתקנו, נטלי חיבקה אותי ולא הרפתה כמו שעשתה
כשאיימי עוד לא פרצה לחיינו בסערה, ואני קצת שמחתי כי ידעתי
שקיבלתי את נטלי שלי שוב, שום דבר לא יפריד בינינו עוד ואני
אדאג לה כמו שלא דאג לה איש, אפילו לא איימי, אם בכלל.

אבל טעיתי, כי נטלי הפסיקה לחייך, היא אפילו לא זרחה כמו
כשהייתה מחפשת אחר ריגושים, הכול הרגיש מת סביבה, אפילו אני.
אבל נשארתי נאמן לה, רציתי להאמין שיבוא יום בו אוכל עוד להכיר
את הפנים החיוורות וההבעה המיוסרת שאימצה מאז שאיימי עזבה.

כשהגיע תורנו להתגייס שיחררו אותה על סעיף נפשי, ואני קצת
כעסתי כי הייתי בטוח שבצבא יצליחו להחזיר את הסומק שאבד
בלחייה, בלית ברירה התגייסתי והשארתי את נטלי קצת לבד.

היא שכרה דירה, אין לי מושג איך הצליחה להרשות זאת לעצמה.
הייתי מבקר אותה כל פעם שהיו משחררים אותי.
נטלי תמיד הייתה שרועה על המרבד המקומט הקטן, שהיה מונח ברישול
באמצע הדירה, או מכורבלת בין השמיכות של מיטתה.
המשקל שלה צנח והיא הפכה לגוף קטן ורועד, היא כבר לא התביישה
לעשן ולשאוף לידי, "בן - בן, אתה רוצה גם?" היא הייתה שואלת כל
פעם שהייתי צופה בה מעשנת, לוטשת בי מבט שלא הצלחתי לפרש ואני
סירבתי במהרה.
"אתה כזה נמושה." היא חייכה חצי חיוך והעיניים שלה נדדו בחדר,
"איימי לא אוהבת אותך, אבל אני חושבת שאתה נחמד."
"איימי נסעה לבלגיה והתאבדה לפני שנתיים, זוכרת? אמא שלה סיפרה
לנו."
"בני, אתה כל כך מוזר. הנה איימי, ליד החלון, מעשנת סיגריה."

 
היא נסעה כל הלילה, אחוזת טירוף, "זה טריפ רע, טריפ רע כל
כך..." היא ממלמלת תוך כדי הנסיעה. שער סבוך, פרוע, פניה
הקטנות חיוורות ונוטפות זיעה אפורה, מלוכלכת, העיניים נוצצות
מדמעות סמיכות, שיניים חורקות, צהובות מכל הטינופת שהיא נושפת
ושואפת, שמביאה אותה רחוק, רחוק מכל הצרות ומעניקה לה כמה דקות
של אופוריה.
היא לא ידעה מה קרה לה, היא חיפשה לברוח, להיעלם. היא לא יכלה
יותר, היא הרגישה שמשהו מנסה לאכול אותה, לרדוף אחריה, להזיק,
לעשות לה רע.
היא עצרה את המכונית בחרקה זועמת מול הבניין שבו התחיל הכול,
שלא היו בו חלונות, אלא רק פתחים גדולים ושחורים.
היא עמדה שם לערך עשר דקות, מנסה להסדיר נשימה. הכול חוזר
אליה, הערב ההוא שיצאו אל הלילה והיא הרגישה בטוחה בין האצבעות
של חברתה הטובה ביותר, שמאחוריה עמד שומר הראש הטוב ביותר
והכול כל כך נפלא.
"צריך לסיים את זה." גוף אפור בעל עיניים סדוקות, לא חיות, עמד
לצדה.
"אני מפחדת, איימי." פיה נקש ושקשק וסחף איתו יחד את הזרועות
הכחולות והרגליים.
"אנחנו נעשה את זה ביחד, תמיד עשינו דברים יחד."

טלפנתי לכל האנשים בעולם, אף אחד לא ידע או שמע איפה היא
מסתובבת. היה מרגיע אותי לחשוב שהיא קונה לעצמה מלאי חדש, אבל
הייתה לי הרגשה שלא. ניסיתי לחשוב במקומה ולחשוב היכן היא
נמצאת, אז נזכרתי. זה המקום המושלם.
טלפנתי לאמבולנס, כי לא ידעתי אם יש בכלל מכון גמילה בארץ,
רציתי לסיים את זה, לא משנה באיזו דרך - זה נגמר.
נסעתי לשם וראיתי את האוטו המקרטע שלה חונה עקום על הכביש. לא
הרגשתי כלום, לא זיעה או כאב בטן, עליתי במהירות את כל המדרגות
עד לקומה האחרונה וראיתי אותה, עומדת מול אחד הפתחים הגדולים,
האור הכחול שבחוץ הפך אותה לדמות שחורה ודקיקה, היה בה קסם.

"תקפצי, זה נגמר. אל תהיי פחדנית." איימי כמעט נזפה בה.
"לא, זה יכאב."
"ועד עכשיו לא כאב? עוד כאב אחד קטן, מה זה משנה?"
"נטלי!" צעקה חדה נשמעה מאחוריה והיא הפנתה את ראשה, "בני, אתה
לא יכול לשמור עליי כל הזמן."
"לא שמרתי, אף פעם לא שמרתי." דמעות, דמעות ירדו מעיניו והציפו
אותו.
"זה נגמר."
"לא, זה לא! באו לקחת אותך." הוא התקרב ואחז בידה בחוזקה, משך
אותה מהפתח הגדול ונשא אותה בזרועותיו.
"נמושה!" איימי נשארה עומדת באותו המקום, מרחוק נטלי עוד יכלה
לראות אותה נופלת.

"איימי אשמה, זה הכול באשמתה, נכון?" היא הביטה בעיניו של בן
בעת שקשרו את ידיה הכחולות אל האלונקה והכניסו אותה אל תוך
האמבולנס.
הדמעות מנעו ממנו לענות.