דור ברטל / הפצע שבנו |
שום דבר לא השתנה
אני פורק מטענים
את תוקעת לי מקלות
במקומות הכי רגישים
עד לפני מספר שנים
הייתי שם אותך על סד העינויים
או לפחות ככה את הרגשת
אבל אז הייתי עוד ילד
ילד מפלצת באמת
או לפחות ככה אני הרגשתי
שבע-עשרה שנים
התבגרתי באמת
שבע-עשרה שנים
לפחות ככה מרגיש כעת
שבע-עשרה שנים
אני צריך להתמודד
אסור להיות פגיע
אסור לכעוס או לפחד
את בת ארבעים וארבע
את כמעט תמיד עייפה
אם פעם היה לך טוב
נראה שהתקופה הזו חלפה
אני מרגיש שזה היה
לפני שבע-עשרה שנה
השיא הגיע כשהתחלת להגיד
מה עכשיו? תכה אותי
אף אחת לא פגעה בי ככה
לא הרמתי יד על אישה
מאז שהבאת אותי לעולם
תמיד את מרימה יד להגן מפניי
עלייך על אבא על אחותי
מתי תבואי ותחבקי גם אותי
תמיד כשאת מרגישה שטעית
או לפחות ככה אני חושב
את בוכה עם אבא ופותחת את הלב
מתי תפתחי את הלב גם בפניי
אני יודע כבר שנים
אני לא ילד קל
אני יודע שזה הגיוני
שאת לא מתמודדת בכלל
אבל כבר הרבה זמן
יש באוויר ניחוח של
התחלה חדשה
רק אצלך כפי הנראה
פצע בעומק 17 שנים
לעולם לא נרפא
עוד שנה אני אעזוב
אחרי שמונה-עשרה שנים
בבית שהיה לי באמת טוב
שנה אחת לסגור פצעים
שנה אחת להשלים דברים
שנה אחת אני מתחנן
אני לא רוצה לתת לפצע שבנו
אתך וגם אתי המון שנים
להזדקן.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|