סוף אוקטובר ואני רצה בים.משקיפה אל עבר הגלים המתנפצים על
החוף.
רוח קרירה מכסה את כולי,חודרת לתוכי.אפשר להתמכר להרגשה הזאת.
כמו יד ענקית שמלטפת אותך, עוטפת את כולך.
אני מביטה במים שהחליפו צבעם לירוק בגלל זיהום המפעלים,וחושבת.

בימים האלו שבין חילופי העונות האבן בבטן מופיעה ומועקה ענקית
מתיישבת בתוכי ולא מרפה.
כל כך הרבה מחשבות עוברות לי בראש.
אני ממשיכה לרוץ על החול הלח ולא עוצרת. אגלי הזיעה המלוחים
מופיעים על מצחי, נוטפים על פניי ומתערבבים יחד עם הדמעות
שמרטיבות את כולי.
כנראה שלא קל להיות ילד בשנים כל כך טרופות, אף אחד לא באמת
מבין מה קורה,אף אחד לא קולט.כולנו כנראה אטומים.גם לעצמנו.
השמיים נבעו אדום היום, מנסים לרמוז על סערה שקרבה.
אני נעצרת במקום ויושבת על החול, מושיטה ידי אל עבר המים
הירוקים ההם, נוגעת לא נוגעת.
אני אוהבת את רגעי השקט,לשבת מול הגלים ולחשוב.
לכתוב שירים על גבי דפים צהובים,לשרבט מילים ושורות. להוסיף
עוד אקורד למנגינה חדשה.
כבר סוף אוקטובר, אני רצה בים, משקיפה על עבר הגלים המתנפצים
על החוף.
רוח קרירה מכסה את כולי, חודרת לתוכי.אפשר להתמכר להרגשה הזאת.