היה לי היסוס רב האם לגבות את העדות הזו. קווינלאן ראנדין, אף
שבתחילה רצה להיטיב עם בני עמו, הפך למפלצת חסרת-עכבות. רבים
מן המזימות שחרש במעבה היער לעולם לא יראו אור, ומה שעשה לקייט
היה בלתי-נסלח. מעולם לא שאלתי אותה מה באמת קרה לאחר ההפיכה
ורצח האפורים, והיא מעולם לא דיברה על כך.
במפתיע, קייט היא זו בסופו של דבר שכנעה אותי לגבות ממנה את
העדות. היא היחידה שהייתה יכולה להעיד על הבגידה המרה ממקור
ראשון, והיא עשתה כן כדי שאנשי יער השיר ידעו את האמת.

לכודה.
בששת עיניה יכלה לראות לפניה רק את החוט הלבן-שקוף שהדביק אותה
אליה. היא נפנפה בכנפיה אך לא יכלה לזוז, היא נופפה במחושיה
בקדחתנות, מנסה לדעת מה קורה, ופחד שיתק אותה כאשר החוט רעד.
העכביש מטפס אליה על הרשת, ואין מוצא. מייגלין. מייגלין מלך.
ריאנה. אחותו. חדרה מחשבה. חושך.
בלוט.
היא טיפסה על גזע העץ במהירות מסחררת, קפצה מענף לענף עד שמצאה
את שחפצה בו. הבלוט נתלה מן הענף הקטן מעליה בזמורה דקיקה,
והיא תלשה אותו בקלות. אחר כך הפילה את הבלוט לארץ וטיפסה חזרה
למטה במהירות לא פחותה משעלתה. היא עמדה להגיע אליו שוב בטרם
סנאי אחר חטף אותו ונעלם. שוב חדרה מחשבה. קורט. וילסון.
אבירים. זיעה קרה.
שנת-חורף.
היא חזרה מציד בפעם אחרונה. ארבעת כפותיה מכים באדמה בקצב
רגוע, איטי. המחילה הייתה כבר חפורה, הבטן הייתה מלאה בטרף
טרי. רוח קרה הצליפה בה מבין העצים, אבל הייתה לה פרווה עבה.
עד האביב, תחלום חלומות של דובים. אסטלון. מהי אסטלון? עפר
יבש.
רעב.
היא ואחיה כרעו בתוך הקן, מצייצים ומשחקים אחד עם השני בנגיחות
קטנות. פרק זמן - אולי שעות, אולי דקות - עברו מאז שאימא
האכילה אותם, והם התחילו להיות רעבים מאוד. בעוד חודשים הם
ילמדו לעוף וללקט את האוכל בעצמם, אבל בינתיים לא היה לה מה
לדאוג. אימא תמיד חוזרת עם האוכל. אימא. אימא אמרה. כאב חד.

"אימא." מלמלה קייט בין שינה לערות. היא תמהה לרגע כאשר פקחה
את עיניה, ולא ראתה את קורות העץ של תקרת חדרה ביער השיר. היא
ראתה רק חושך סביבה, מלבד טבעת חלושה של אור.
ואז הכל חזר אליה, הכליאה במחנה של טרג'אל והבריחה הנועזת, ואז
הסכין שננעצה וסובבה במפתח לבה של לינאה.
קווינלאן. אני אהרוג אותו.
היא קמה מיד ובחנה את סביבותיה. היא הייתה בתוך בור בעומק של
כארבעה מטרים, וקוטרו היה כשניים. דפנותיו היו עשויות עפר כהה
ושורשים יבשים. מלמעלה כוסה הבור באבן-גולל כבדה, והאור הקלוש
היה אור יום שהגיע משולי אבן-הגולל. היא הייתה עדיין לבושה
בשמלת היער הקצרה שלה, אבל חגורת הסכין שלה, הגלימה העליונה
שלה וכמובן, הקשת ואשפת החצים שלה נלקחו.
ובכן, עדיין היו לה ידיה ורגליה. היא החלה לאחוז בשורשים
בדפנות כדי לטפס, אבל השורשים יצאו בקלות מן הדופן בתגובה
למשיכה. היא ניסתה לטפס על העפר, אבל לא מצאה מדרך יד או רגל
יציבים. היא הייתה תקועה בבור. גם כשידעה שאין זה אפשרי, ובלי
התחשבות באבן הגולל המסיבית, קייט המשיכה לנסות ולטפס, ועד
מהרה ידיה התלכלכו בעפר עד למרפקים, מכסים את השריטות והחתכים
מהקרבות האחרונים. אם לא תצליח לטפס, אולי תצליח לחפור את הדרך
למעלה, אחרי ימים רבים - ואז כמובן תיהרג ע"י השומרים שללא ספק
צופים על הבור.
לאחר זמן-מה - שעה או נצח, לא ידוע, קייט המיוזעת ויתרה על
הרעיון ופשוט ישבה שם, בקרקעית הבור. היא החלה להביט על הנמלים
הזוחלות על הדופן, על עכביש שטווה קור בקרבת מקום. אבל בחשכת
הבור, פחדים קודרים התגנבו אליה, וגוש חונק עלה בגרונה. כעת
קווינלאן וחבריו היו לאויביה המרים, וכל חבריה מתו. בדד נשארה
העלפית בארצות האדם. לבד לבד, כשרק חרקים ויגון מארחים לה
לחברה. היא התייפחה אל תוך זרועה המלוכלכת. מעולם לא הייתי
צריכה להצטרף למסע. מעולם לא הייתי צריכה לטפס על הענף ההוא
מעל הארנה של המועצה. מה עשיתי, אימא? מדוע אני בסיוט הזה?
ואיך אני מתעוררת?

קייט ראתה שוב בסיוטה את לינאה ניגשת אל קווינלאן והוא מסובב
את הסכין במפתח לבה. היא ראתה אותה שוב מתקפלת לשניים, ונופלת
על הרצפה, בעוד חצים שורקים וחרבות מצלצלות מכל עבר. "זכרי
אותי, קאיטרה." לחשה לה. היא שמעה זעקה שוברת-לב, ורק כעבור
רגע הבינה שהיא זו שזעקה.
היא התעוררה בבהלה לקול חריקה ממעל. אבן-הגולל זזה הצידה,
והטילה אור-יום מסנוור על האסירה. קייט הציבה את ידה מול
עיניה.
"אין לך מה להסתתר ממני, קייט." אמר קול מוכר.
קייט לא יכלה אפילו לענות מרוב זעמה על האיש הזה. הוא כרע על
שפת הבור, ידיו נחות בין רגליו. קייט חיפשה סימן לחרטה או לצער
בפניו של הבוגד, אבל לא יכלה למצוא. וזה ליבה את זעמה עוד
יותר.
"אני מתאר לעצמי שאת כועסת עליי קצת." אמר קווין.
"אתה... " קייט נהמה, "תוציא אותי מהבור ותן לי משהו חד
ואני אראה לך בדיוק כמה אני כועסת עליך!"
"די, די." השיב קווין ברוגע. "את יודעת שעשיתי את הכל לטובת
היער שלנו."
"לטובת היער?" צרחה קייט. "לטובת היער הרגת אפורים? לטובת
היער רצחת בדם קר את לינאה?"
"יש לי תכנית להציל את היער, והיא לא כללה אותם." אמר קווין.
"לינאה הייתה מתנגדת לי, והגזעים האחרים נחותים מכדי שנשתף
אותם. שיתפנו אותם יותר מדי."
"מה?!"
"בחייך, קייט." קרא קווין. "יער השיר לא נועד להיות קהילה
בין-גזעית. לפני עשרים שנה הם פשוט פלשו לנו לחיים. לא הייתה
לי בעיה לקבל את העלפים מדרוארקאן, אבל את כל האחרים?"
"על מה אתה מדבר?"
"כל הקרנאים, והגמדים, והזוטונים, והפיקסיות, הם לא שייכים
אלינו. ניסיתי גם להגיד זאת למועצה, אבל הם לא סופרים אותי. זו
הזדמנות פז. הכוח שיהיה לנו יכול לשנות את יער השיר."
"אז מה אתה רוצה, להרוג אותם?"
"אם לא תהיה ברירה. כרגע גירוש יספיק. אין אנושיים ממערב לנהר
הפרא, ככל הידוע לי. הם חופשיים לבנות את הקהילה שלהם שם אם
ירצו. יער השיר צריך להיות מקום לעלפים בלבד."
"אתה מטורף." פערה קייט את עיניה.
"אני מציאותי." טען קווינלאן.
"ואיך אתה מתכוון לפתור את הרעב?"
"בקלות. זיק ואני יודעים איך לבטל את הרעב, כי אנחנו יצרנו
אותו."
הגילוי היכה אותה בהלם. המועצה הגבוהה, פלוגת האפורים - כולם
הולכו שולל בשקריו של קווינלאן. המשלחת מעולם לא הייתה צריכה
לצאת.
"וזה לא היה קל." אמר קווין. "השתמשנו בגרסה מוקדמת של מה שאנו
בונים עכשיו, וכוחו של המכשיר הגולמי היה עצום. אבל
בליל-ללא-ירח הבא יהיה לנו כוח ליצור משהו חזק יותר! משהו
שיבטיח את עליונות העלפים על הכל! אנחנו נוכל לגרש את האנושיים
מאדמתם, שהם יחיו בקהילות חבויות! שהם ירגישו את טעם הגלות!"
"מה שתגיד, קווין." הטיחה קייט. "תמשיך לומר את זה לעצמך."
"אני לא חייב להצדיק בפנייך את הפעולות שלי." אמר קווין
בתקיפות.
"אז למה אתה מספר לי את זה?" שאלה העלפית.
"אם תרצי, גם לך יהיה מקום בסדר החדש." הציע קווין.
"באיזה מקום במוח המעוות שלך?" הטיחה בו קייט.
קווין עצר רגע לפני שדיבר. היה נראה כאילו הוא נאבק עם עצמו.
"אני אוהב אותך, קאיטרה." אמר קווין. "אני רוצה שתהיי מלכתי."
קייט ניסתה להיות אמיצה. היא ניסתה לצחוק למול אויבה; היא
ניסתה לענות תשובה מתחכמת. אבל הגילוי הפשוט הזה הכה אותה
בחרדה משתקת.
"את לא חייבת לענות עכשיו. אני אחזור בעוד כמה שעות." אמר
כלאחר-יד." הוא פנה לסגור את אבן-הגולל, אבל חזר כעבור רגע
לכרוע על שפת הבור כאילו שכח משהו. "ואם תגידי כן, יסולח לך על
התועבה שלך ושל אמך."
תועבה? קייט נותרה לתהות על כך בזמן שאבן-הגולל נסגרה, והבור
חזר להיות עצמו. בור שחור שחור.

הבור הלך והקדיר עם מעבר היום. קייט דימתה כאילו דפנות העפר
והשורשים סוגרים עליה, חונקים אותה, קוברים אותה חיה בייאושה
שלה. היא כבר לא ניסתה לברוח, אף לא התייפחה. היא ישבה בפישוט
רגליים ובהתה באוויר; משך שעות, או ימים, או גלגולי-חיים.
רגליה נרדמו ולא היה בה רצון לנער אותן. שריריה התכווצו וכל
גפיה היו דואבים ממאמץ הימים האחרונים. בטנה קרקרה. כל גופה
נעשה יבש, מעורה המשופשף לשערה הסבוך, מפיה הצחיח לדמעות אשר
התקרשו בזוויות עיניה האדומות, מבלי שתנסה כלל לנגב אותן.
אבל הדבר הגרוע מכל הייתה הדממה. בבית היו צלילי דנדון
פעמוני-הרוח של עץ המקדש, מכות הפטישים בנפחיות הגמדים, רחש
דיבורים בעלפית, קריאות של ילדים במשחק; וביער היו קולות
הציפורים והחיות, רשרוש עלים ברוח, צרצור הצרצרים בלילה
והצעידה השקטה, הבלתי-נשמעת זולת לאוזניים חדות, של סיירים
אפורים; אפילו בשבי האנושיים, הייתה השפה הצורמת של החיילים,
או משב-רוח ביריעה שכיסתה את הכלוב, שריקת חצים ושאגות פחד,
פלדה מצטלצלת והצליל המיוחד שהשמיעו תותחי הקסם אשר ירו עליהם.
אבל הבור בלע את קול הקולות, כמו היו שייכים לעולם אחר. אך
לעומת הקולות שרדפו אותה בחלומותיה, היא קידמה בברכה את דממת
קבר זו.
וקול אחר, קול מן העבר, הוסיף ורדף אותה. "יכול להיות שתגלי
אמת נוראה מחוץ ליער הזה, ואני לא אוכל להגן עלייך מפניה."
אמרה לה אמה בבוקר שיצאה. קווינלאן רמז על כך. תועבה.
מה הייתה התועבה? לקווין הייתה תפיסה מעוותת בכל הקשור למוסר -
הוא רצה לגרש את כל הלא-עלפים מיער השיר, כך שיכול להיות שזו
הייתה עבירה קטנה, לא-כלום, או מעשה צדק. העמדות שלה בנושא
המשלחת לדרוארקאן היו ידועות מספיק בשביל להיות ידועות-לשמצה,
כך שזה היה יכול להיות העניין. אבל קייט ידעה בלבה שזה עמוק
יותר.
קריסטה קו-רוין הסתירה אמת נוראה מבתה. זו הייתה עובדה. האמת
הזו כנראה הייתה קשורה לקייט, וקווין ידע דבר או שניים על כך -
או הכל - והוא עמד לנצל זאת כדי לשבור אותה. הוא ידע שהיא אינה
יודעת, ורצה להטריף עליה את דעתה בניחושים עצמם, כאילו הסיוטים
והבור הסוגר עליה עדיין לא שיגעו אותה מספיק. זו תרמית, חשבה
קייט. הוא רוצה להטריף עליי את דעתי כדי שאגיד לו כן. רוצח
מטורף מאוהב בי נואשות. הוא יודע שהיא תעדיף למות מאשר לעשות
זאת, ולא היה מישהו יקר לה בהישג-ידו כדי להבטיח את התנהגותה
הטובה, כך שזה כל מה שיכל לעשות. אם כן, היא לא תיתן לו.
שפיותה היא הדבר האחרון שנותר לה, והיא לא התכוונה לוותר בלי
מאבק.

כאילו המחשבה עצמה קראה לו, אבן-הגולל נפתחה שוב כדי לגלות
שמי-ערביים. קווינלאן כרע שוב בפתח הבור. "החלטת כבר?"
"החלטתי."
"נו?"
"אני צריכה לדעת למה התכוונת כשאמרת תועבה."
קווינלאן שתק לרגע. אחר חייך חיוך רחב ונוראי. "היא מעולם לא
אמרה לך? בשם סאיה, היא מעולם לא אמרה לך."
"אינך ראוי לשאת את שם האלה, קווין, אל תחלל אותו בנוכחותי."
אמרה קייט. "היא לא אמרה לי דבר."
קווין הפנה את ראשו שמאלה. "תן לי חבל." הורה למישהו.
"מה אתה עושה?" שאלה העלפית.
"אני יורד אלייך." הסביר קווין. "אם אני זה שאצטרך לבשר לך את
זה, אני מעדיף לעשות את זה בפרטיות."
זו הייתה ההזדמנות. לא ברור לה איך היה יכול להיות כה מטומטם.
קווין נעלם מהעין, וכעבור כמה רגעים השתלשל חבל מראש הבור.
קייט זינקה על החבל בלהיטות וטיפסה במהירות מעלה. היא הצליחה
להגיע אל פתח הבור וראתה לרגע את נוף היער סביבה ושומרים
אפורי-גלימות לפני שכף-רגל עטוית מגף מזוהם בעטה היישר באפה.
קייט נזרקה אחורה ואיבדה את האחיזה בחבל. כעבור רגע נחבטה
בראשה, בגבה וברגליה בדפנות הבור בטרם נחבטה, לבסוף, בקרקעית.
היא התעלמה מההלם והכאב וניסתה לקום לישיבה לפחות, אבל ראשה
היה סחרחר עליה לפתע.
קווין ניצל את ההזדמנות כדי לרדת בחבל הפעם.
ברגע שראתה זאת קייט התעלמה גם מהסחרחורת והתנפלה על גבו של
העלף אשר עדיין ירד בחבל. הפעם שניהם נפלו והחלו להתגושש בלהט
בעפר של קרקעית הבור; אך במהרה קווינלאן גבר עליה. בסופו של
דבר קווין רכן מעליה תוך שהוא משעין את כל משקלו על האגן שלה
ומונע ממנה לזוז. היא ירקה בפרצופו בטרם הצמיד אותה בצווארה
לדופן הבור ביד שמאלו. היא ניסתה בשתי ידיה להזיז את ידו, אבל
לא יכלה. ביד ימינו שלף דבר מה כבד, מנצנץ וחד למראה.
"האם את יודעת כאב, קאיטרה?" רתח העלף. קווין קירב את כלי
הנשק אל עינה. היה זה שבר של חרב גדולה ומעוטרת. ניצב החרב
צופה בעור משובח אך שחוק למראה, ובתחתיתו חוברה טבעת זהב גדולה
עליה חרוט סמל של שמש בת שמונה קרניים. אותו סמל גם נראה
ברצועות הזהב שציפו את מפגש הלהב והניצב. משני צידי המפגש הזה
בלטו מגיני היד בקשת חיננית, קעורה כלפי הלהב. קווים מעוגלים
נחרטו על מגיני היד הכסופים, פונים כולם אל סמל השמש במרכז.
רוניות בשפה רבועה כלשהי - שפה אנושית, לבטח - נחרטו על הלהב.
החרב הייתה יכולה יפהפיה אילולא הלהב נשבר בחדות באורך שהפך
אותו שווה באורכו לניצב. השבר המשונן עדיין היה חד, וכן גם
קצוות הלהב.
"חרב נחמדה." זה היה כל מה שקייט יכלה לומר.
"לעזאזל, עלפית." אמר קווין, הרוק עדיין על פניו כעדות קודרת.
"אני מציע לך מלוכה! אני מציע לך חיים נורמליים, ואת יורקת לי
בפרצוף."
"תצטרך להרוג אותי קודם." התריסה קייט.
"את חושבת שאהסס?" איים קווין.
"לא היססת עם לינאה."
"זה שונה. אני אוהב אותך."
"ולכן אתה מאיים עליי בחרב." תקפה העלפית.
"את יודעת מה גרמת לי לעבור, קייט?" עיניו של קווין בערו.
"ידעתי את הסוד כבר זמן-מה, ושמרתי אותו בלבי. ידעתי שאת לא
ראויה. ידעתי שצריך לגרש אותך ואת אמך הפרוצה. ידעתי ושתקתי."

"אל תקרא לאמא שלי פרוצה-"
"כאשר היא הובילה את הפליטים מדרוארקאן היא נשאה אותך ברחמה -
והיא גם נשאה את שבר החרב הזו. חרב אנושית. והמעורבות שלה עם
האנושיים שביקרו בדרוארקאן ידועה היטב."
"מה אתה מנסה לרמוז?"
"אני רומז שזה לא יכול להיות מקרה שדרוארקאן נפלה בדיוק לאחר
שהאנושיים האלה היו בה, ושזה לא מקרה שהיא זו שהעבירה איתם הכי
הרבה זמן. היא והאנושיים האלה אחראים למפלת דרוארקאן."
"אתה באמת מטורף. במשך עשרים שנה היא רק ניסתה לשלוח משלחות
כדי לשקם את דרוארקאן-"
"כדי לכפר על חטאיה. האשמה אוכלת אותה - זו והתועבה שהביאה
אותך לעולם."
"בי אין דבר של תועבה." אמרה קייט. "רק בחברה שבה אני מוצאת את
עצמי."
"שבר החרב הזו שייך ללוחם אנושי. הוא הביא לה זאת למזכרת, כאשר
נטש אותה כשהיא נושאת אותך ברחמה."
"אתה משקר." חרדה קייט.
"את יודעת בלבך שלא!" אמר קווינלאן. "את בת-תערובת, קאיטרה!
הכלאה טמאה! לידתך עלתה לנו באלפי עלפים אחרים ובעיר הקדושה
מכל."
"סיפור נחמד, קווין. לא ידעתי שיש לך דמיון כזה עשיר." התנגדה
קייט במאמץ.
"את יודעת כמוני שזו אמת. ולכן, אם את לא רוצה שאני אפיץ את
העניין ביער השיר - עניין שכרוך במוות בעריפת-ראש, אם הבנתי
נכון - את תקבלי את ההצעה שלי ונתייצב יחד מול יער השיר - ואת
תודי לי." הוא הרפה ממנה וקם באחת. הוא החזיר את החרב השבורה
לנדנה, נדן של סכין אפורים שלא התאים לה כלל. קייט לא יכלה
לקום, אבל היא הפנתה מבטה על החבל אשר השתלשל על הדופן הנגדית.
"אל תחשבי על זה אפילו." אמר קווינלאן.
קייט לא יכלה לחשוב על מענה הולם. היא לא נלחמה כאשר האיש
השנוא עליה מכל עלה חזרה, אל העולם שמעל הבור.
היא קמה למשמע קולה לפני שהחלו לסגור את אבן-הגולל. "רק בשביל
לעזור לך לעשות את הבחירה הנכונה." נשמע קולו של קווין. חפץ
כדורי עם דבר-מה מתנופף בקצהו נזרק אליה, והיא תפסה אותו בשתי
ידיה. היא הבחינה בשיער בלונדיני ובאוזניים מחודדות. בבהלה,
היא סובבה את הראש כך שהביטה בפנים. היא מצאה את עצמה מביטה
בפניה הנאות, המכווצות, המתות של לינאה העלפית.
צרחתה החרידה את היער בטרם נסגרה אבן-הגולל והותירה אותה שוב,
בבור אפל ודומם כמוות.

הקיא של קייט, שנצץ על דופן העפר, החל להסריח, והצטרף לריח
הבלתי-נמנע של ריקבון, שנבע בהימצאות גוף מת באזור. הבחילה לא
שככה, אבל לקייט כבר לא היה אכפת. מוחה היה בעומס-יתר עקב
הגילויים של קווינלאן ומשבר הזהות הטרי והבור המדכא... ועכשיו
גם חלק מלינאה.
לינאה לא חדלה מלהיות שם. גם אם קייט הניחה את הראש בצד השני
של תחתית הבור כאשר הפנים מופנים אל הדופן, גם אם באור הקלוש
הראש נדמה כאבן גדולה... ושעירה... קייט לא יכלה להתעלם
מהימצאה שם. היא מצאה את עצמה בוהה באובייקט החדש שנחת בבור
שלה כנגד רצונה. לבסוף היא סובבה את הראש אליה והביטה בפנים.
העווית האחרונה בפנים אלה נעלה את השרירים בהבעה נצחית של כאב.
הפה היה קפוץ בחוזקה, והעיניים היו עצומות במאמץ, אבל קייט חשה
היטב את המבט המאשים. זכרי אותי, קאיטרה. זכרי אותי,
בת-כלאיים מתועבת.
קייט לא יכלה להכחיש זאת. היה דבר-מה נכון בדבריו של הבוגד;
אולי באמת הייתה בת-כלאיים. היא הרי מעולם לא הצליחה לשלוט
בכשפי הדרואידים כפי שלינאה או חבריה האחרים יכלו, לא במאומה.
תמיד הייתה חזקה מהם פיסית, אך פחות זריזה, ויותר מגושמת. היא
נהגה להאשים את גילה הצעיר במזגה הלוהט והרגשנות שלה, שלא תאם
את הרוגע העלפי; עלפים חיים מאות שנים, והיא חיה את הרגע.
יתרה מזאת, ככל שחשבה על כך, כך הייתה משוכנעת שאמה הסתירה
בערמומיות את הסוד כל השנים הללו. מגיל שתים-עשרה, אמה אימנה
אותה בחרבות כפי שהאנושיים מתאמנים, כאשר איש מן הילדים האחרים
לא נדרש לעשות זאת. היא לימדה אותה את שפת האנושיים, לכאורה
כעיסוק בזמן הפנוי. היא לימדה אותה את המפה של ארצות האדם:
סאנית, טנאקה, פורגון, אלסטור, קייאן, אנדרוס ואסטלון. קייט לא
יכלה שלא להבחין שדרוארקן נמצאה במזרח אסטלון; אם אמה הכירה
אנושיים שבהם בטחה, הם היו חייבים להיות מן הממלכה הזו. היא
סיפרה לה שאביה מת כגיבור בהגנה על דרוארקאן, אבל איש ביער
השיר מעולם לא הכיר אותו. קאיטרה קו-רוין תמיד הייתה חצויה בין
שני עולמות, ואולי כעת תוכל להסביר זאת.
אבל קווין הכיר אותה מגיל אפס, הכיר אותה אולי יותר טוב
משהכירה את עצמה. הוא ידע את כל החורים והשאלות האינטימיות
בחייה כי היה נמצא בחייה מספיק זמן בשביל לדעת. כל העניין אולי
עדיין היה יכול להיות תחבולה - דבר כבר לא היה מתחת לכבודו של
העלף כעת.
"מה את אומרת, לינאה?" שאלה קייט את הראש מולה.
לינאה לא ענתה.
"בקושי הכרתי אותך." אמרה קייט, גם כשהרגישה גוש חדש חונק את
גרונה. "ועדיין שנאתי אותך אז. על שגנבת לי את קווין. איזה
אירוניה, הא? עכשיו יש לי את כולו לעצמי, ולעולם לא ארצה בו."
לינאה לא ענתה.
"אני מתגעגעת אלייך, את יודעת." התייפחה קייט. "היית החכמה
מבין שנינו. הייתי ממש יכולה להיעזר בך עכשיו."
לינאה לא ענתה.
"תגידי משהו."
לינאה לא ענתה. זכרי אותי, קאיטרה. דימתה לעצמה קייט את הפה
נע.
ואז הבחינה בעניין מוזר לגבי הפה.
ככל שהסתכלה יותר בפה, כך הייתה סבורה שהפה היה קפוץ בצורה שלא
תאמה את שאר ההבעה. היא ראתה כבר עלפים מתכווצים בכאב - והיא
הייתה בטוחה לחלוטין שהפה הקפוץ לא היה קפוץ בעווית, אלא
בכוונה תחילה. אולי לא רצתה לצרוח כאשר מתה, אולי רצתה להתייצב
מול המוות באומץ. אבל משהו אמר לקייט שזה לא הכל. בתוך הפה היה
משהו, משהו שלא רצתה שיימצא אצלה כאשר תמות. קייט אזרה אומץ
והחלה לנסות ולהפריד בכפות ידיה בין הלסתות.
זה היה קשה ממה שחשבה. המוות הפך את השרירים המכווצים לנוקשים
מכפי שהיו, וזרועותיה של קייט נחלשו ברעב ובתשישות. היא גירדה
את השיניים שכעת היו מחוספסות, וכמעט עצרה כשראתה כי היא קרעה
את השפתיים. אבל הסקרנות הכריעה אותה, וכאשר הצליחה לפתוח את
הפה נשמעה חריקה שהבהירה לקייט כי היא שברה לחברתה המנוחה את
הלסת. "מצטערת, לינאה." לחשה.
צחנת הפה של לינאה כמעט גרמה לה להקיא שוב. המתים לא שמעו על
עלי מנטה, חשבה. ואז אזרה עוד אומץ וגיששה בידה בתוך הפה. כף
ידה הדביקה נסגרה על חפץ עגול וקטן שנמצא בין סט השיניים
העליון לדופן הפה. היא שלפה אותו החוצה והביטה בו. אף על פי
שלא יכלה לזהות בראייה באור הקלוש, התחושה בידה בישרה לה שזהו
אחד מן הזרעים של לינאה, שנצמדים לחום הגוף וגדלים בן רגע,
אותם אלה שהשתמשה בהם כנשק כנגד האנושיים של טרג'אל לפני עידן
ועידנים. "שומרים!" צעקה קייט בעוד תכנית בריחה הופיעה בראשה
כברק. "הביאו לי את קווינלאן! הגידו לו שהגעתי להחלטה."
קייט שמעה שומר משיב לאישור.
"אני אזכור אותך, לינאה." אמרה קייט. "וגם הוא יזכור אותך כאשר
סכין תסתובב במפתח לבו. בי נשבעתי."

היא דימתה כי הלמות לבה המהירות הרעידו את קירות הבור כאשר
אבן-הגולל הפתחה בשלישית וחשפה שמי-לילה נטולי-כוכב - או אולי
מעוננים. צלליתו של קווין גהרה שוב מעל הבור.
"נאמר לי שהגעת להחלטה." אמר בכובד-ראש.
"אני אסכים להצעתך," השיבה קייט. "אם תעלה אותי מעלה ותציע לי
נישואין על הקרקע, כמו ארוסי-לעתיד ולא כמו חוטף בזוי."
"בלתי-אפשרי." אמר קווין. קייט לא חשבה שזה יהיה כל כך פשוט.
"אז תרד למטה ותציע כאן." השיבה.
"ותתגוששי איתי שוב? אינני חושב שתאהבי את התוצאה. הייתי רחום
בפעם הקודמת."
"היה לך אומץ לרדת לכאן כדי לספר לי את החדשות הרעות על אמי
בפעם שעברה. אין לך אומץ לרדת כדי לבשר לי חדשות טובות?"
"חדשות טובות?" שאל קווין. "מה גרם לך לשנות גישה?"
"אם אהיה מלכת יער השיר, זו תהיה התקדמות משמעותית מבחינתי."
ענתה קייט. "ואני באמת מעדיפה את הראש שלי היכן שהוא נמצא כעת.
אבל אם אתה רוצה לעשות ממני מלכה, קווינלאן, תתחיל להתייחס
אליי כאחת."
"כרגע את קרובה יותר לקבר מאשר לכתר, קייט." איים קווין. "אני
אתייחס אלייך כפי שראוי לך."
"אז כדאי שתערוף לי את הראש עכשיו." אמרה קייט. "אם אתה באמת
אוהב אותי, כרע ברך לפניי ותגיד לי את זה."
קווין שתק. קייט יכלה להרגיש את חוסר-בטחונו. היא ידעה פגעה
בעצב רגיש. כל חוטף אחר כבר היה תולה אותה בלי הינד עפעף; אין
לה דבר שיוכל לשמש לו תועלת טקטית. והוא היה בדיוק אותו רוצח
סדיסט ומטורף, אבל החולשה שלו הייתה שהוא היה מאוהב בה נואשות.
והוא עמד לגלות שהחולשה הזו תעלה לו ביוקר.
"אני יורד לשם." אמר לבסוף.
החבל השתלשל, אבל הפעם קייט חיכתה בעצבנות עד שהאויב יירד. הוא
קפץ מהחבל את שליש המרחק בקוצר-רוחו, ונחת על רגליו בקרקעית
העפר. קרקוש קטן הודיע לה שהחרב השבורה המשונה שלו תלויה
בחגורתו. הוא התקרב אליה, והיא נצמדה לקיר. "אל תתקרב יותר."
"אמרנו שלא באנו לריב." השיב ברוגז.
"כרע ברך לפניי. תגיד משהו רומנטי."
"משהו רומנטי?"
"גרום לי להרגיש רצויה."
קווינלאן נהם וכרע ברך לפניה, כל העת מייצב את מבטו עליה
ומחזיק את ידו על ניצב החרב השבורה.
"קאיטרה קו-רוין." החל. "את, ששיערך כאש-פרא, כוורד בין קוצים.
את, שעינייך כצמרות אורנים, שחיוכך מאיר את ימיי, את שלקחת את
לבי כשם שהים לוקח אליו ספינה טרופה. האם תבחרי בי לבעלך, ורק
המוות יוכל להפריד בינינו?"
הוא באמת מאוהב בי, חשבה קייט, אבל לא איבדה את הסרקזם.
"גנבת את זה מאיזשהו ספר, נכון?"
"נכון, אבל זו עדיין הצעה ראויה לשמה." השיב קווין בעצבנות.
"נו?"
קייט העלתה על פניה הבעה מתלבטת, הגם שספק אם העלף יכל לראות
זאת בחושך. היא ידעה בוודאות שהוא לא ראה את הזרע הקטן שזרקה
אל פניו ברגע הבא. תוך שניה או שתיים זרועות הגפנים גדלו
והקיפו את כל ראשו. עיניו היו חסומות לחלוטין, והקוצים על
הגפנים דקרו את פניו.
הוא ניסה לזעוק, אבל הגפנים גם נכנסו אל פיו ואל גרונו. כל מה
שהפיק היה גניחות חנוקות בעת שהחל להשתולל בעיוורון בתוך הבור.
הוא שלף את החרב השבורה מיד, ומיד קייט בעטה בבטנו כך שהוא שמט
את החרב. היא לקחה את שבר החרב, והוא ניסה לגשש אחריה באפלה,
תוך היתקלות בדפנות הבור. עד שהבין שכבר אינה על קרקעית הבור
כבר הייתה בחוץ.
היא הפתיעה את הסייר הבלתי-חמוש שחיכה ליד החבל, והוא צעק
בבהלה לעזרה. צעקתו נקטעה בידי שבר משונן של חרב שחתך לו את
הצוואר מאוזן לאוזן. קייט הבינה לפתע שהיא בקרחת יער קטנה
וסביבה עצי אורנים - מעולים לתצפית, אבל קשים לטיפוס מהיר -
החץ הראשון שרק ונתקע באדמה זרועת המחטים רק רגע אחרי שהיא
עצמה הסתערה אל העצים בכיוון אקראי, והחצים האחרים החטיאו אותה
רק במעט בדרך לשם. היא רצה בזיגזג קדחתני, לא בתבניות קבועות,
כדי שהקשתים על העצים לא יפגעו בה. כאשר הבחינה בשומר שני על
הקרקע שירה לעברה הסתערה עליו בפראות כזו שקפא במקום כאשר חץ
עדיין דרוך בקשתו, וקייט ניצלה זאת כדי לנעוץ את שבר החרב
ולהוציא אותו במהירות. בשיכרון-הקרב היא הסתכלה לו ישר בעיניים
המבוהלות בלי לראות אותן כלל. היא לקחה את אשפת החצים והקשת
שלו והמשיכה בריצה המטורפת שלה עמוק יותר לתוך היער. החצים
שרקו אחריה בהתמדה, אך הם הלכו ופחתו, ולא באו מלפנים יותר.
היא רצה במשך שעה רצופה בטרם הבינה שהחצים הפסיקו כליל. היא
עצרה לנוח לכמה דקות ושקלה את מצבה. כל שריריה כאבו מחבורות של
הימים האחרונים ומצינת הלילה - הלילות כאן לא היו חמים כלילות
הקיץ ביער השיר. היא קלטה שהיא מתנשפת בקול, וגרונה התנפח
מיובש. גם בטנה קרקרה. היא אבודה ביער לא-ידוע, קילומטרים רבים
מביתה ובלי חוש-כיוון כלשהו, וסביר להניח שהמשמר האפור - לא,
אלה כבר לא היו ראויים להיקרא אפורים - סביר להניח שהאנשים של
קווינלאן לא יניחו לה. היא החליטה לרוץ בכיוון אחר, מעט שמאלה,
במשך שעה נוספת. כעבור עשר דקות התעייפה ווויתרה, ולבסוף זחלה
תחת שיח ושקעה מיד, חרף הכל, בשינה חסרת-חלומות.

בחשש ובפליאה הסיירת-לשעבר קאיטרה קו-רוין יצאה ממחבואה כשבלול
מן הקונכייה ומצמצה אל שמש הבוקר הצחה. הציפורים צייצו אליה,
ושוב עלתה בה ההרגשה כאילו כמעט הצליחה לפענח את הציוצים.
הענפים רשרשו, וקייט חשה מנגינה ברשרוש הזה. היער נהג כפי
שתמיד נהג, אדיש לשמחתם או לעצבם של בני-אדם ועלפים כאחד. הכל
חזר אליה, כל הזעם, והכאב והייאוש, אך איתם קמה תקווה חדשה.
היא הייתה חופשייה עכשיו, לא נתונה למרות אמה או של מפקד
משלחת, לא למרותם של שובים אנושיים ולא לשפל שבבוגדים. קייט
הייתה רעבה, צמאה ולפי שיעולים חדשים וקשים למדי, חולה למדי;
אבל היא הייתה בת-חורין.
שמלת היער הקצרה שלה נקרעה בכמה מקומות בבטן ובגב כאשר רצה דרך
סבכי שיחים בליל הבריחה השניה. היא החליטה לקרוע את החלק
האמצעי כך שחלק אחד של השמלה כעת היה לבוש על חזה ועל גבה
העליון, והחלק התחתון היה אזור חלציים בלבד, חגור באמצעות החלק
הקרוע; בטנה וגבה התחתון היו חשופים. בשוטטות של שעה ביער קייט
גילתה פלג קטן וצלול שסביבו צמחו בצפיפות שיחי פטל. בעוד היא
מתענגת על ארוחת הבוקר שלה, היא הרהרה באפשרויות של חירותה
החדשה. קייט הייתה משוכנעת שהחופש הזה ניתן לה בחסד ולאו דווקא
בזכות, ועדיין הייתה לה משימה למלא.
מסע חזרה ליער השיר לא בא בחשבון. היא לא ידעה היכן היא, וגם
אם ידעה את הדרך, המסע יארך יותר משבועיים, ויש לה רק קצת יותר
משבועיים עד לליל ללא-ירח הבא, אז קווינלאן יישם את תכניתו
הזדונית. יער השיר ראוי לאזהרה, אך קווין היה בטוח בעוצמה של
החפץ שהוא בונה. לקייט הייתה תחושה רעה שאזהרה לא תשנה את
גורלו של יער השיר במאומה.
מסע אל עלפי הקרח היה שקול להתאבדות; לפי המפה הם שכנו מצפון
לארץ האדם אלסטור, הנמצאת מעבר לרכס הרים רחב צפונה מכאן.
החורף בא מוקדם להרים, ואף מוקדם יותר לצפון הרחוק. המועצה
הגבוהה החליטה לשלוח משלחת של יותר ממאה אפורים כי הם ציפו
מראש לאבדות בנפש - ומלבד זאת, מיקומם המשוער מרוחק אף יותר
מיער השיר.
האפשרות היחידה הייתה האנושיים מאסטלון. היא לא ידעה איך ניחשה
אמה שהמשלחת תיכשל כישלון חרוץ שכזה, אבל היא הודתה לה בלבה על
המוצא הזה. לפי קווין, הם ממילא אחיי ואחיותיי. קייט קיוותה
כי אותו מייגלין יסכים לעזור לה; רוב האנושיים חושבים שעלפים,
גמדים ופיות הם רק אגדות-ילדים. מחשבה משתקת אחזה בה לפתע.
האם מייגלין הוא אבי האמיתי? קייט הדחיקה את השאלה במהירות.

תחת זאת הביטה שוב בשבר החרב. באור הבוקר הלהב הבריק כמראה
מלוטשת, חרף כל מה שעבר. היא ראתה את דיוקנה בבירור. עלפית
(חצי-עלפית?) רזה בעלת שפעת שיער אדום ופרוע, פנים חיוורות,
שפתיים מלאות אך חסרות צבע, עיגולים שחורים תחת עיניים עצובות,
אך נחושות. הילדה שיצאה מיער השיר איננה לנצח, טבעה בים של
יגון. אשת פרא תפסה את מקומה, חיה שמקומה ביער. תועבה שמקומה
בבור, או כך סבור היה מישהו.
היא תצעד מזרחה, אם כך. היא ידעה שהייתה צריכה להיות ביער רחב
ממערב לאגם גדול, וכי ממזרח לאגם מצויה ממלכת-אדם נוספת,
וממזרחה נהר גדול - ומעבר לו אסטלון. זה יהיה מסע ארוך. היא
תצטרך לצוד בשביל מזון, סביר להניח, ולהשיג איכשהו גלימה ראויה
לשמה כיוון שהקור תבע ממנה את חלקו; וכן חגורה עם נדן וסכין
יותר ייעודית לשמה מאשר שבר החרב המשונן. היא כמעט קיוותה
שקווין שלח מישהו אחריה, כדי שתוכל לשדוד אותו ולהרוג אותו.
היא הסתכלה על יער האורנים. העצים האלה לא מתאימים למחסה
מהיר, חשבה. הלחימה כאן תיעשה על הקרקע.
באחר-הצהריים של אותו יום היא קיבלה את מבוקשה. היא שמעה אותו
מתקרב על השביל הזרוע מחטים ואז נסוגה אל סבך שיחים סמוך. העלף
שמע זאת, והתקרב אל סבך השיחים שלה. היא נסוגה עמוק יותר לתוך
השיחים, זוחלת אחורה, והוא זחל אחריה בעודו מנסה להסיט מפניו
את הזרדים ולהישמר משורשים. קייט הייתה אחוזת-אימה. היא רצתה
לצעוק לעזרה, אבל לא היה למי לזעוק, וכל קול היה מסגיר אותה.
במקום זאת נשאה תפילה בלבה לסאיה, האדמה המגוננת, שתשלח לה
עזרה.
היא הסתובבה במקום והצליחה לזחול בקדחתנות לכיוון של אדמה
קירחת, תוך שהיא מתחמקת ברגע האחרון מידו של הסייר שאיימה
לאחוז בקרסולה. כאשר הצליחה להימלט לתוך קרחת-היער והסתובבה אל
הסייר, הוא כבר היה בתנועה לקום מתוך השיח, עטור זמורות ועלים
ולא מאוד שמח; קייט קפאה למראה העלף שבא להורגה. אך רגליו,
שהיו עדיין בסבך, כשלו והוא נפל אל הקרקע זרועת-המחטים. הוא
ניסה לקום שוב ולשחרר את רגלו מהשיח, אבל משום-מה השיח לא שחרר
את רגליו. קייט כבר דרכה את קשתה ושחררה חץ בדיוק כשפנה חזרה
להסתכל עליה. החץ נתקע בדיוק בין עיניו, והוא קרס.
קייט הודתה למזלה הטוב, שדדה מן הגופה כל מה שרצתה והמשיכה
בדרכה.

בימים הבאים קווין נתקלה רק בעוד שני עלפים, ולא ירתה אף באחד
מהם; בתור סיירת אפורה, זה בדיוק מה שציפו שתעשה. לקורבן
הראשון סובבה את המפרקת כאשר התגנבה מאחוריו, כל זאת בזמן
שכיוון קשתו לכיוון אחר לחלוטין; על השני היא זינקה בפראות מעץ
ודקרה אותו בשבר החרב המשונן, בצוואר בחזה ובפנים, והמשיכה
לדקור בפראות גם אחרי שהיה מת בבירור.
כל בוקר כשקמה הייתה לה התחושה ההיא, שהיא כמעט מבינה את ציוצי
הציפורים, והיא רק גברה והפכה יותר מובחנת. היא ראתה שוב ושוב
סנאים מטפסים על עצים לצידה או רצים על הקרקע, ולאחר זמן-מה
הייתה בטוחה לחלוטין שזהו אותו סנאי. היא חשה סימפתיה כנה כאשר
שמעה זאב בודד מיילל בלילה, והבחינה לראשונה בסימפוניה מורכבת
בתוך צרצורם הקבוע של צרצרים ב. קייט ניסתה לצוד ביער, אבל
ויתרה לאחר שארנב אליו כיוונה את קשתה הביט בה בלא פחד. היא
פשוט לא יכלה להרוג אותו או אף אחד מחיות היער. הם היו
ידידיה החדשים, והיא לא העזה לשבור את האמון הזה. תחת זאת אכלה
פטל, שרף עצים - אבל בעיקר את הצידה ששדדה מן הסיירים של
קווינלאן.
השמיים התכסו עננים, וממטרים ראשונים של סתיו החלו יורדים
ומרטיבים את היער. מזג האוויר המזופת גרם לכך ששיעוליה, למרות
הגלימה החדשה, הלכו והפכו קשים יותר. הלילות הקרים הותירו אותה
תשושה וקצרת-נשימה לאחר צעידה של שמונה שעות בכל יום. אפה היה
מנוזל כמעט בקביעות.
בתחילה האדמה העפילה מעלה, בהמשך התמתנה וכעת השתפלה מטה ככל
שהתקדמה מזרחה. גם העצים השתנו בחלק הזה של היער; יותר אשוחים
ואדרים, פחות אורנים ומחטיהם. קייט מצאה מעט מאוד פלגים,
והייתה עוצרת לשעות רבות ליד כל אחד מהם, כי ידעה שנאד המים
הצנוע שלה יספיק בקושי, אם בכלל, לפני שתגיע לפלג הבא. לפעמים
גיוונו את הנוף הריסות של בניינים שהיו פעם לבנים; אבני בניין
ועמודים מנותצים, לעיתים חרוכים, אבל סימני הגיל ניכרים עליהם
יותר מן החריכה. כל אבן כזו הייתה חנוקה בטחב כמעט לחלוטין.
לעיתים רחוקות התגלה בסיס של מבנה, אך לעולם לא קיר שלם. קייט
תהתה איזה עם של אנושיים הקים את ביתו כאן, ומה קרה להם.
בבוקר היום הרביעי שמעה קייט את רחש הגלים וצרחותיהם של עופות
מים, ורצה מזרחה. היער ירד בצוקים משתפלים אל אגם כל כך גדול
שלא ראתה את סופו. מצפון, יכלה לראות את רכס ההרים העולה במרחק
מן היערות המכסים את הגדה הצפונית; הם היו אפורים כברזל,
ופסגותיהם החדות, הקשורות, מבהיקות בלובן השלג. חיוכה של קייט
נמוג כאשר קלטה שאם לא תמצא סירה שתיקח אותה מזרחה, תצטרך
להקיף את האגם, וזה ייקח ימים רבים. לא נשארה לה עוד צידה רבה,
והיא לא ידעה כיצד תצליח להשיג עוד.
עשן של מדורה כשני קילומטר צפונית אליה, על צוק שהשתלח אל
הצוקים האחרים, משך את תשומת לבה. העשן הוסתר ע"י העצים עד
שהגיעה לחוף, אולם כעת יכלה לראות אותו. קייט לא הדליקה אש
בלילות הקרים כי לא ידעה להדליק אש; עלפים לא הדליקו אש בדרך
כלל - העובדה שגרו על עצים תרמה לנוהג הזה - והשתמשו בלחשי
דרואידים תחת זאת כדי להאיר ולחמם את בתיהם. לחשים חזקים יותר
היו בשימוש בנפחיות הגמדים. המדורה הייתה חייבת להיות של אנושי
כלשהו. עם קצת מזל, המדורה היא מדורת בישול, והאנושי יסכים
לחלוק איתה את המזון שלו. אם לא, אותו אנושי יצמיח חץ בצוואר.

כחצי קילומטר מן המדורה קייט ראתה במים סירה קטנה מתקרבת
במהירות אל החוף למרגלות הצוק המשתפל. כאשר עצרה על החוף הזרוע
סלעים, ירד ממנה נוסעה היחיד, איש בגלימה שחורה ומטה בידו.
קייט קפצה אגרופיה כאשר נזכרה במגים השחורים של טרג'אל. היא
מיהרה אל המדורה, אבל למג השחור הייתה דרך קצרה יותר, והוא
הגיע ראשון.
ראש הצוק היה סלעי וחשוף. קרוב יותר לקו העצים הייתה המדורה,
שבינתיים גוועת, ולצידה ישן בגבה אליו, שמיכתו מכסה רק את
מתניו ומטה, אנושי עטוי שריון טבעות, מכוסה בטוניקה אדומה
חסרת-שרוולים, עליה רקומה שמש זהב. אסטלון. ודאי זה מאוד לא
נוח לישון בדבר כזה, חשבה לעצמה קייט, לא כל שכן לעצור לעשות
צרכים. מן הצד השני של המדורה רבץ הסוס האצילי ביותר שראתה
מימיה, לבן ומלכותי. היא ידעה שלא השמיעה קול, ובכל זאת הסוס
היה מודע לנוכחותה והביט בה בשלווה. הוא לא זז כהוא-זה. קייט
חשבה ללכת ולהזהיר את האביר מן המג המתקרב אליו, אבל משהו אמר
לה שאל לה להתערב. ועדיין, היא הכינה חץ במיתר הקשת.
המג בגלימה השחורה הגיח משביל במעלה הצוק, ניגש בכעס לאביר
הישן ומלמל משהו בשפת האנושיים. השפה הזכירה לה את אותה שפה
שאמה לימדה אותה, אבל היא לא הצליחה להבין את רוב המילים. בכל
זאת, היה דומה שהמג השחור רטן לעצמו. אז החל לבעוט באביר
במגפו. האביר התעורר בבהלה, וזינק על רגליו בפחד. המג החל
לצעוק עליו בטון מאוד דומה לטון שאמה השתמשה בו כאשר נזפה בה,
רק בהרבה יותר כעס. האביר ניסה למחות ולהסביר את עצמו, ולבסוף
החל גם הוא לצעוק על המג. המג נראה מאוד נסער מכך שהאביר מעז
למחות. חילופי הצעקות נמשכו, עד שלבסוף למג השחור נמאס; הוא
זרק את מטהו הצידה והחל לחבוט באגרופיו באביר. קייט ידעה
שהייתה חייבת לקטוע את המאבק לפני שהמג יהרוג אותו.
היא שחררה את החץ.