פעם היה פה שקט.
פעם הוא היה נעים.
היום הוא כבר לא פה...
הוא עזב למחוזות אחרים.
מחוזות שקטים.
שקטים יותר ממני.
כי נמאס לו כבר מהרעש שאני.
הוא טוען שזה דוחה אותו.
הוא מפנה לי את גבו המצולק
מההלקאות של הרעש.
הוא מתייאש וגבו מתכופף והצלקות זוהרות.
הוא מפנה מקום לרעש,
ואילו בתגובה הרעש חושף שיניים חדות
אשר סימניהן חרוטים על עורו העדין של השקט.
הוא מחייך את חיוכו המצטלצל ופונה אליי.
ואני,בעיניים מלאות אימה וכאב
הנגרם מהזמזום הבלתי פוסק, מתחברת אליו.
הוא מחבק אותי
ואני מרגישה עד כמה הוא רק רעש וצלצולים ותו לא.
והרעש, אלוהים, הוא מחריש אוזניים.
אז במקום להיות בשקט,אני צורחת.
במלוא גרוני, במלוא ליבי, במלוא נשמתי, במלוא ייסוריי.
והרעש מחייך.
"ברוכה הבאה לעולמי" הוא לוחש לי, בשקט, באוזן.