חלמתי שימציאו מכשיר שירשום מחשבות וכמוסת קסם שתהיה מסוגלת
להעלים את עצלנותי. כל-כך רציתי שלפחות אחד מחלומותיי יתגשם!
מארק טויין - מהסופרים שאני מאוד מחבב - היה כותב הרבה יותר
יצירות, לו בזמנו היה קיים אחד מהדברים שחלמתי עליהם.
קראתי איפשהו שהוא היה כל-כך עצלני שהתעצל אפילו להקריא את
מחשבותיו ורעיונותיו למזכירתו. ואם לא כך, היינו עדים לכמות
הרבה יותר גדולה של יצירות פרי עטו. ואולי דווקא את היצירה
המופתית ביותר שיכל לכתוב לא כתב מסיבה הזאת?
חלמתי גם על מכשיר שיקליט חלומות... אך אף פעם לא חלמתי שנעמי
תהיה איתי לנצח, מפני שהיא הייתה איתי ולא היססתי שגם תהייה
איתי לעולמים. הרי זה היה ברור לשנינו.
בדרך-כלל אם משהו או מישהו  יקר לך, אתה מפחד לאבד אותו
ובתפילותיך תמיד מבקש שלא ייקחו אותו ממך.
היא כן הייתה יקרה לי, ואף יקרה מאוד, אבל היחסים שלנו היו
חשובים לי בדיוק באותה מידה כפי שהם היו מובנים מאליהם. והם
היו כל-כך מובנים מאליהם שהיתי בטוח שאף כוח עליון לא יעז
להפריד בינינו. ידעתי שהיא תהיה איתי בעוד עשרים שנה, בעוד
חמישים, בעוד שבעים, ואפילו כשכבר לא אהיה בחיים, היא עדיין
תהיה איתי ותהיה שלי - פשוט ידעתי את זה. לכן, אפילו לא טרחתי
לחלום על זה או לבקש על כך בתפילותיי - פשוט ידעתי.
היחסים שלנו היו נפלאים! השנה בכלל הכול היה נפלא!  נעמי
סוף-סוף הלכה ללמוד סוציולוגיה. נכון שאומרים שאין הרבה מה
לעשות עם זה, אבל בתור בעלת מקצוע מצוינת בתחום המחשבים היא
יכלה להרשות לעצמה לעשות זאת. חוץ מזה, היא אמרה לי שזה היה
אחד מחלומותיה הגדולים, בדיוק כמו החלומות שלי על מכשיר רושם
מחשבות, מקליט חלומות וגלולת קסם נגד עצלנות. כשהביאה נימוקים
כאלה כבר לא יכולתי להתווכח איתה.
אנחנו בכלל כמעט ולא התווכחנו במשך כול עשר שנים האלה. לשנינו
היה טוב וזה היה כל-כך מובן מאליו שלא היה לנו אפילו על מה
להתווכח.
השנה גם אני קיבלתי תפקיד חדש עם משכורת חדשה ונאה, חידשנו
רכב.
כולם היו אומרים שאנחנו זוג נפלא ומה שחסר לנו - זה רק ילד
חביב שישלים את התמונה הכמעט מושלמת. אבל אנו לא הרגשנו שחסר
לנו משהו.  טוב, האמת היא שלא שאלתי אותה, אבל אני בטוח שאם
היא הייתה מרגישה כך, היא הייתה אומרת לי.  

ביום שני שעבר ניגשה אליי בפעם הראשונה מגדת העתידות של
השכונה. כן, יש לנו אחת כזאת. מאז שעברנו לדירה הזו אני זוכר
אותה יושבת על הספסל ליד הבית. חורף-קיץ, בוקר-ערב... קבוע.
מוזר שהיא לפני כן, לא אמרה לי אף פעם - דבר - בנוגע
לפרוגנוזות לעתיד. היינו משוחחים מדי פעם, אבל אף פעם שום
פרוגנוזות. נראה לי שאני ונעמי היינו הדיירים היחידים שהיא לא
גילתה להם את סודות העתיד. ואנו גם לא שאלנו אותה. ופתאום ביום
שני שעבר היא התקרבה אליי ואמרה: תביא לי את היצירות הגאוניות
שלך, אני רוצה לקרוא אותם עוד לפני שהם יתפרסמו בכל העולם כבר
בזמן הקרוב.
התגובה הראשונה שלי - הייתי בהלם - מאין היא יודעת על היצירות
שלי? בחיים לא הראיתי אותם לאף אחד, אפילו לא לנעמי!
אבל התגובה השנייה התגברה על הראשונה - לא הצלחתי להסתיר את
שימחתי. זאת תהיה מתנה הכי גדולה של חיי! אחרי נעמי, כמובן.
- זה מה שרצית לשמוע, נכון? - אמרה לי פתאום בטון אחר לגמרי.
הסתכלתי עליה במבט מלא שאלה.
- היצירות שלך לא יצאו לאור בזמן הקרוב, אבל אני באמת רוצה
לקרוא אותם, מפני שהן באמת גאוניות. אתה יודע, היום לא מוציאים
לאור דברים כאלה, אבל תאמין לי, צאצאיך יודו לך מאוד על כך
שהשארת להם נכס כזה שיפרנס אותם.
תזכור טוב מה שאמרתי, אפילו אם לא ייצא לך להביא לי את מה
שכתבת.

הלכתי הביתה. שכחתי בכלל לאן התכוונתי ללכת. הייתי מבולבל
כל-כך.
לא שמתי לב איך שעבר היום וירד הערב ומצאתי את עצמי שיושב שעות
על הספה כמהופנט, כולי שקוע במחשבות. לא יודע עוד כמה זמן
הייתי יכול לשבת ככה אם לא הייתי שומע איך נעמי נכנסה הביתה.
שמעתי עוד קולות - היא דיברה עם מישהו, או אולי נדמה לי.

- היי.
- היי.
- תכיר, - היא פנתה אליי - זה בעלי השני, יוסי. מעכשיו אנחנו
נגור שלושתנו ביחד.

בהתחלה חשבתי שזו בדיחה, אפילו לחצתי ליוסי הזה יד ואמרתי
"נעים מאוד". ואז היא הצביעה לעבר הבובה הגדולה שעמדה ליד הדלת
ואמרה - "וזאת הבת שלנו, אנחנו כולנו נטפל בה. כבר קנינו
בשבילה אוכל לחודש" - והצביעה על דלי מלא בצבע אדום שעמד ליד
הבובה.
עדיין התעקשתי לחשוב שזה בדיחה עד שהיא התקרבה אליו והם התחילו
להתנשק בלהט מטורף; הוא הוריד לה את החולצה ואז כאילו מישהו
העיר אותי מתרדמה. זאת לא בדיחה כנראה! איך העזתי בכלל לחשוב
שזה בדיחה? מי אמר שמה שאני חושב תמיד אמור להיות נכון? מי אמר
שהכל צריך להיות לפי כללים? ומי קובע את הכללים? הרי אף פעם לא
דיברתי על הנושאים החשובים, לא ידעתי מה היא חושבת ורוצה באמת.
תמיד הכול היה לי מובן מאליו. אולי דווקא על משפחה כזאת היא
חלמה כל חייה - שני בעלים ובובה מקסימה, שאפשר להאכיל אותה
בצבע אדום יפה? מי אמר שזאת לא דרך, אחת מהדרכים הרבות? הרי אף
פעם לא שאלתי אותה! אולי זאת הייתה הדרך שלה להעיר אותי, את
ליבי, את עיניי כדי שאוכל להסתכל ולהתבונן בבן אדם שלידי כבר
עשר שנים ולראות אותו לא רק כמשהו מובן מאליו; אולי זה היה
ניסוי סוציולוגי בנושא " עולם מובן מאליו", כאשר צריך לשבור את
העולם הזה על-מנת להבין ולחקור אותו?
השאלות נשארו פתוחות עד עכשיו...

לקחתי מהמגרה את כתבי היד שלי ועוד כמה חפצים אישיים ויצאתי
מהדירה בעודם הם מתנשקים.

מאז לא התקשרה אליי ולא חיפשה אותי. גם אני לא ניסיתי ליצור
קשר.

איך מגדת העתידות ידעה שלא ייצא לי לתת לה את מה שכתבתי? ועוד
חשבתי לעצמי - למה שלא ייצא לי? אני כבר עשר שנים גר כאן ולא
מתכוון לעבור דירה בזמן הקרוב וגם היא, לא נראה לי, שתמצא מקום
יותר נחמד מהמקום שלה בחצר הבניין הזה. אז, אם היא ידעה את
זה...
אני כבר מחכה למישהי שתחלק איתי את שארית שנותיי ותוליד לי
צאצאים, שאמורים ליהנות מפרי עטי.