בס"ד

אבנר תמיד היה טיפוס קצת מוזר.
לכן, כשכל ישראל טסו להודו הוא החליט, בדרך מקורית למדי, שהוא
את עצמו יגלה באפריקה.
אבנר קנה כרטיס טיסה וקפץ עם הווספה לחנות "מסעות" כדי לצייד
את עצמו בכובע "צבר" אמיתי נגד השמש, קנה מכנס ברמודה רחב
וסנדלים יד שנייה ששכנע את המוכר החביב למכור לו תמורת 150
שקלים.
באותו היום המיועד נישק אבנר את הוריו ואת אחותו הקטנה ותפס
סקודה אוקטביה לנמל.
"יש לי בדיוק כזה כובע", ניסה נהג הסקודה לפתח שיחה, "הבן שלי,
הוא תרמילאי כזה אמיתי אמיתי אתה יודע הוא... לא חרטה כאילו".
"מה הפירוש אמיתי?", שאל אבנר בגיחוך קל.
"נו אתה יודע עשה את כל הודו כשתי וערב, ראה הכל. לדוגמא את
הכובע הזה הוא תפר לי בדלהי", הצביע הנהג על כובעו של אבנר.
"אה, אז כנראה שהוא באמת מקורי", צחק אבנר.


אבנר הגיע לשדה התעופה עם תיק תרמילאים קטן שקיבל כמתנה מקורית
מארץ הפילים, בו ארז את כל עיקר חייו שהסתכמו בפנקס, עט ומשחה
נגד שפשפות.
לא רק שאבנר היה קצת מוזר, בנוסף לכל גם היה לו חשוב להיות
מקורי. להיות ולא להראות.
בנחיתה המעט מקרטעת בשדה התעופה האפריקאי כבר הספיק אבנר להבין
כי הוא חוקר התרבויות היהודי הראשון מסוגו.
אבנר אהב לומר שהוא יהודי ולאו דווקא ישראלי, רק מכיוון שבמבחן
השנים היהדות מנצחת בכמה אלפי שנים וזה התיישב היטב עם רצונו
להיות מקורי.
אבנר הצמיד לו נהג שייקח אותו לשבט הייחודי ביותר באפריקה, שבט
הקרלינים.
לקחו מספר ימים טובים עד שהוא והנהג, לוטובו, מצאו שישנה דרך
שסלולה יחסית המגיעה כיומיים הליכה מכפר השבט.
בזריזות אדירה קיפל אבנר את הפנקס, העט והמשחה הידועה לתוך
התיק כשהוא קונה בדרך גם מפה קטנה להתמצאות.
לאחר כ-11 שעות נסיעה בדרך שאגב רחוקה מלהיות "סלולה יחסית",
פרסו אבנר ולוטובו את שקי השינה וישנו מתחת לעץ סרק בתול
מפירות.
אבנר עצם את עיניו ומיד נרדם והתעורר לתוך חלום בלהות, שם הוא
נלחם בחרבות מאש כשממולו אלף לוחמים ותיקים שכנראה היגרו
לחלומו מהעיר העתיקה טרויה.
בסופו של קרב עקוב מדם, מוצא אבנר את מותו ומיד מתעורר, מנגב
את אגלי הזיעה ממצחו ומציץ בשעון שכבר התייחד עם השעה 5:00.
אבנר מעיר את לוטובו.
האפריקאי הזריז ממהר למקם את הג'יפ במקום אסטרטגי ולא גלוי,
שוטף את פניו בנהר ומצייד את אבנר בכל כלי חשוב ובעל ערך
למשימה שכזאת. מחרב חדה לסבכי היער דרך פנס הראש ללילה החשוך
ועד לאותה המשחה הידועה.
אבנר הודה לו בחיוך ישראלי דווקא, נישק אותו על המצח ואמר לו
שאם יום יבוא והוא יחליט לעזוב את אפריקה ולהתגייר, הוא בוודאי
ישדך לו את אחותו הקטנה.
אבנר שינס מותניים, אזר חלציים, ייצב כתפיים ובמריחת דמעה קלה
נכנס לתוך היער הסבוך.
לאחר כ-5 שעות של הליכה אינטנסיבית, נתקל במפל מהמם ביופיו
ובייחודו ושטף בו פניו, רגליו וכמו כן גם את מפשעתו השורפת,
והמשיך בדרכו אל השבט.
בשעת החשיכה הראשונה מצא אבנר כמה זרדים יבשים, הצית בעירה
והתקפל לתוך שק השינה.
שוב אותו חלום בלהות מעיר אותו, שוב אותן חרבות מאש ושוב מוצא
את מותו לעיני אלפי טרויאנים. הפעם, בלי עזרתו של לוטובו, הוא
מקפל בזריזות שוב את כליו ויוצא עם פנס למרות החשיכה הגדולה.
באשמורת הבוקר מוצא אבנר דרך סלולה באבנים שחורות כהות ומחליט
כי זו הדרך בה הוא צריך להתהלך. בדרך הוא מוצא כי אין שום דבר
טבעי בנוף הטבעי שמסביבו ולהפתעתו מגלה כי מישהו רודף אחריו
וקורא בשמו כאשר לפיד בידו.
אבנר מדלג מעל אבנים ועצים ובורח בטירוף חושים עד שנתקע באחד
מהסלעים המוסתרים באדמה. אותו איש לפידי מושיט לו יד ומוריד את
הברדס מעל ראשו.
"לוטובו?!", צועק אבנר, "השתגעת?"
"בוא אחריי! מצאתי אותם!" גורר אותו לוטובו.
"למה הלפיד?", שואל אבנר לאחר שנרגע.
"אתה לא תאמין, הם בכלל בתוך מערה בדרך אחרת, הדרך שנתנו לנו
היא מלכודת אני מתנצל..", לוטובו מנסה להסביר.
"מלכודת?! מאיזה אינטרס?"
"אל תהיה תמים אבנר, אתה המערבי הראשון שרוצה להיכנס לשם. הם
פשוט לא אוהבים זרים!"
"אני אראה להם מה זה זר", מסכם אבנר את השיחה.


הנץ החמה נראה כבר ב-5:30 ואבנר ולוטובו מתארגנים לקראת הכניסה
למערת השבט.
במפתיע, לא היו שום תקלות עד הכניסה למערה.
בשיחה קצבית ללא אוויר מנסה לשכנע אבנר את לוטובו שלא להיכנס
למערה, כך במשך דקות ארוכות ולוטובו מתעקש שמעכשיו הם יחד ויהי
מה.
הם נכנסים למערה ולפידים בידם.
משום מקום מגיעים לפתע חיצים של אש ואבנר ולוטובו מסתתרים עד
להפוגה.
לוטובו מוציא אקדח ויורה 2 יריות באוויר.
דממה דקה נשמעת והם אט אט ממשיכים להתקדם בתוככי המערה כאשר הם
מגלים עיר שלמה של קרלינים שמביטה בהם במבט מאיים.
עשרה חמושים כובלים אותם ומוליכים אותם לראש השבט - רקרבו.

לפידים בוערים כחרבות מוליכים אותם לרקרבו ואבנר נזכר בחלום
הבלהות שלו.
"מה אתם מחפשים פה?!" רודה בו רקרבו.
"שמענו שיש לכם עגבניות מעולות", צוחק אבנר ובו זמנית מקבל
לפיד בחוליות הגב ומתקפל ארצה.
"הוא מתלוצץ, הוא לא מבין מה הוא מדבר!", צועק לוטובו, הוא רק
רצה לחקור תרבות עתיקה ומסווגת."
"אותנו לא חוקרים ולא מודדים, עכשיו תיתן לי סיבה טובה לשחרר
אתכם, במיוחד כשידעתם את הסיכון".
"אין באמת סיבה טובה, אותי תיקח אבל את היהודי המשוגע הזה
תשחרר, הוא בכלל לא ידע שקיים סיכון!"
רקרבו החל מהרהר בראשו וקרא לאחד מיועציו שהנהן כאות הסכמה.
"מקובל עליי, שחררו אותו", הפתיע רקרבו, "אבל אתה שידעת מה
הסיכונים תישאר כאן למשך כל חייך ותקלף מעתה את כל העגבניות
שאנו מייצאים לצפון אפריקה!"
אבנר המעולף נזרק מחוץ למערה ובינתיים שמו של לא-טוב-בו (הלא
הוא לוטובו) נהפך לרק-טוב-בו

אבנר מתעורר בבית החולים במחלקה הפסיכיאטרית, מנקה את שיניו
מאותו חלום סוער ומצטער עדיין שהביא לאבא שלו את אותו כובע
מדלהי.