רוח בחוץ, עננים מכסים את השמיים, וסוף סוף אפשר להריח את
הגשם
תחילתו של סתיו, זמן מושלם לפרידות.
"אנחנו צריכים לדבר" את אומרת, בקול שקט וזהיר, כמעט בוכה
"אנחנו מדברים עכשיו לא?" אני עונה, כאילו איני יודע למה באמת
היא מתכוונת
"לא, לא ככה, לדבר, לדבר באמת"
"מזה לדבר באמת?"
"לא בטלפון"
"לא בטלפון? שני, אנחנו בקושי נפגשים- אני סוגר את יוצאת, אני
יוצא את סוגרת. כרגע הדרך היחידה לתקשורת בינינו בתקופה הזאת
היא דרך גלי קול סלולאריים"
זה בדיוק העניין- שאנחנו לא נפגשים, איך אפשר להיות ככה במערכת
יחסים. אנחנו מתרחקים, האינטימיות שהייתה בינינו מתפוגגת.
אני שותק - אין לי מה להגיד- היא צודקת, אני יודע שהיא צודקת.
אבל לעזאזל- מה אני כבר יכול לעשות? אני חייל למען השם, לוחם,
ולהיות לוחם הולך ביחד עם לטחון שבתות ולא לראות בית, בטח ובטח
שלא ת'חברה.
מה לעשות? "לצאת"?, לרדת לג'וב, כמו שאומרים אצלנו. ככה אוכל
לראות את החברה שלי יותר בזמן שהחברים שלי יטחנו שמירות
ומארבים בצפון? בחיים לא.
חבר טוב, בן גרעין שלי לשעבר וחייל שבוז בשריון הבהיר לי
ת'מצב.
"מה עושים?" שאלתי אותו, "הרי אתה יחד איתה כבר עשרה חודשים,
עכשיו סגרת 28 מבלי לראות אותה, איך אתם נשארים יחד?"
"זה פשוט" הוא עונה מייד
"או שזה שווה את זה או שלא"

                                  ()בום!()

טונה של מחשבות נופלות על ראשי כמו פסנתר שעף מחלון הקומה
האחרונה לרחוב תחתיו.
אט אט המשוואה הולכת ונוצרת לנגד עיני,
כיף לנו יחד, טוב לנו אחד עם השני, אנחנו מדברים, משתפים אחד
את השני במה שכל אחד עובר (צבא, צבא ועוד קצת צבא), רואים
סרטים יחד, אפילו הסקס טוב.
אבל האם כל זה שווה את זה?
ומזה ה"זה" הזה אני שואל את עצמי אבל כבר יודע מראש את
התשובה.
ה"זה" זה הצבא, הלא לראות אחד את השנייה יותר מדי זמן, ה-לבוא
לבקר אותי בצבא ואז להסתגר באוטו ולהרגיש לא בנח כי איך לעזאזל
אפשר כן להרגיש בנח
כשמסביבך מלא משפחות באות לבקר את החייל האהוב שלהם שגם הוא
סגר המון ומתגעגע לאוכל של אמא.
זאת האינטימיות.. או יותר נכון החוסר אינטימיות, ההיא שהייתה
ועכשיו דועכת, נעלמת, איננה.
אני הולך ומסתבך
שוקע אט אט במחשבות.
פתאום אני מבין, אני מפחד להגיד לעצמי את זה בקול רם אבל אני
יודע, אני יודע מהו המשתנה החסר במשוואה הזאת, המשתנה שמשפיעה
על הכל.
מה שחסר במשוואה זאת ()אהבה().
יכול להיות שיהיה הכי מדהים בעולם ביחד, שנצחק, שנבלה, שנהנה
ושהסקס יהיה בשמיים.
אבל אם אין בתוך כל זה את הניצוץ האמיתי, זה שמלבה אש של קשר,
שמצית פערים של מרחק ותרבויות, שמחזיק קשרים העומדים בהכל, את
ניצוץ האהבה
כלום לא יעזור.

"אני מוכן להלחם על זה" אמרתי "את חשובה לי" הקשר הזה חשוב לי"
"את חשובה לי"
אפילו פעם אחת בכל השיחה הזאת לא אמרתי לה שאני אוהב אותה.
נכון שכבר אמרתי לה בעבר אבל האם זה באמת כך?" האם רק חיפשתי
מילים לצרף למשוואת הזוגיות והקשר שלנו.
אני לא יודע, אני חושב, כן, אני חושב שאני אוהב אותה (או אולי
אהבתי), והיא? אם היא אוהבת אותי?
כרגע אני יודע שלא, לפחות את זה אני יודע.
ואולי זה כל העניין בעצם - כאן זה נגמר - אין אהבה.
אבל לעזאזל (כמה לעזאזל אפשר לכתוב בטקסט אחד?) אולי דווקא
אתגרים וזמנים כאלה שצצים בקשר שמנסים להכביד ולהקשות עליו, הם
אלה שמרווים במים את שורשי האהבה ונותנים להם לגדול ולצמוח.
במקום שבו יש בדידות, קושי ועצב... שם נוצרת אהבה.
ואולי באמת - עכשיו זה כל כך קשה כי תקופת האופוריה וההתאהבות
נגמרת ואנחנו נמצאים בדיוק על הגשר
שבין התאהבות לאהבה. שבין אופוריה לקשר יציב.
האם נצליח לעבור את הקשר? האם אי פעם נאהב באמת?
זמנים יגידו.