שוכבת במיטה, לא מצליחה להירדם. יכולה להשבע ששעתיים עכשיו
שכבת עם עיניים עצומות ופשוט לא נרדמת. כאבים חדים בגרון, קשה
לך לבלוע רוק. רק רוצה כבר להתעורר בבוקר ושהגרון יפסיק לכאוב.
הבטן מתהפכת גם מרעב, אבל אין כח לקום ולהכין משהו, ובכל מקרה
מוצק יהיה סיוט לבלוע. מנסה לחרמן את עצמך ולאונן, אח"כ ממילא
תשובי לכל החרא שנמצא מסביב. החיים שלך הם סיוט. כשאת לא חולה
את בצבא. בשנים האחרונות את חולה המון, בעיקר מאז שהתחלת
להדחיק דברים בצורה מאסיבית כמו זה שאת סובלת בבית-הספר ובצבא.
זה מעין מעגל כזה, את מרגישה נפשית רע ואז את גם אוכלת גרוע
מתי שכן יוצא לך לאכול: יותר מדי קמח לבן, מרגרינה, בשר
וחלב... הפה מסריח, מתרופות שלקחת ולא עוזרות בכלל, רק לרגעים
מקלות על הסימפטומים של המחלה. מאוננת, מנסה למשוך את זה כדי
שההנאה תיגמר לאט-לאט ואז שוב החרא. אבל הניסיונות עולים
בתוהו, כי היד רוצה אבל המח לא. המח דורש להפסיק ולהתמודד.
הנפש נלחמת בו. לבסוף את מזיזה את היד מאיזור איבר המין שלך.

כל הזמן את בורחת. אני אומרת 'את' ולא 'אני'. זאת לא אני, זאת
את. הכאבים בגרון, האוננויות האלו שאני יוזמת כשאני לבד ועולות
מחשבות על החיים והרצונות שלי שלא תואמים את הרצונות של הסביבה
שלי. אבל אי אפשר לאונן לעד. המחשבות חוזרות מעצמן שוב, הן אף
פעם לא נעלמות. את ממשיכה לאונן אבל את לא גומרת. ואת לא רוצה
בכלל, כי את יודעת שהדבר הנכון עכשיו זה להתמודד עם הבעיות,
ואח"כ, אחרי שתגמרי תרגישי שאת לבד  ושאפילו ההנאה הרגעית הזאת
כבר נעלמה.

כאבי הראש חוזרים ונשנים, כאבי הגרון והאטימות המחשבתית
והרגשית. אחרי שתסיימי את הגימלים שלך שוב תצטרכי לציית
לפקודות בלי אפשרות לערער על כך. מה היה קורה לו היינו פתוחים
למחשבות ולרגשות שלנו? זה חייב להיות כה גרוע להקשיב לעצמי מדי
פעם?  אולי כן. כי אז אני אקלוט שאני חיה גרוע, משתדלת כל הזמן
לרצות אחרים, לא צריכה לעשות את הדברים שאני עושה עם החיים
שלי.

הריח בפה מסריח ובא לי להיחנק.

שוב אני שולחת את היד למטה אך עוצרת בעדי.

עכשיו אני מתחילה לחיות. אמירה לעוסה וריקנית - או אמירה
מעשית?