[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








חמש לפנות בוקר רצה אל תחנת האוטובוס, בדיוק עמד לצאת צעקה
מגרונה אחת רגע! הספיקה לעלות סקרה את כל יושביו הבחינה בו ישב
במושב לפני אחרון לבד. ישבה לידו, באותו לילה היו לה נדודי
שינה, שנה תמימה היא יושבת לידו, דומיה חוצה בניהם ורק המבטים
הקפואים נתנו לה תיקווה שיום מן הימים האיש יפה התואר יפנה
אליה. כאשר הגיעו, כל אחד פנה לדרכו. כל אותו יום תקפו אותה
מכאובים, גולות עמדו בגרונה והילה ערפילית עטפה אותה. כאשר היא
השתוקקה שחמש לפנות בוקר יגיע, היא לא רצתה בשינה ולא במנוחה.
חמש לפנות בוקר האוטובוס והגבר יפה התואר הפכו למרכז חייה.
 
את עבודתה באותו יום סיימה מוקדם מהרגיל, גמרה אומר בליבה
שעליה לפעול למען תביא את זוג הנוסעים המתמידים להדברות. בפינת
הרחוב הבחינה בפרפומריה, נכנסה ובקשה בושם בו השתמשה שנים
קודם, כאשר יצאה עם הגבר שבקש להתחתן איתה והסתבר מאוחר יותר
שהוא היה נשוי.
הוא אהב את הבושם לכן היא הניחה שזה יתאים למצופה. כמה צעדים
ימינה ברחוב נכנסה לחנות בגדים, ביד ימינה הזיזה שמלות לצד
הנגדי וכהרף עיין מצאה שמלה פרחונית בצבעים עזים, בלי למדוד
לפי העין, הצביעה עליה ואמרה למוכרת. שילמה ויצאה. חשבה על נעל
ועל תיק אך אלו היו בארון ללא שימוש מאז פרידתה מאהובה הנשוי,
חשבה כמה זמן עבר מאז? שנה וחצי.
למחרת קמה מוקדם ומול המראה ראתה את דמותה, התבשמה שינתה את
תסרוקתה, התיק לא בדיוק מתאים חשבה שלא תבליט אותו יתר על
המידה.
4. 45 הייתה כבר בתחנה, כששה אנשים עמדו, העיפו בה מבטים לאמור
היא לא נראתה כתמול שלשום. . .
דקה לחמש הגיע האוטובוס היא עלתה האחרונה הוא לא היגיע. ניסתה
להיזכר אם היו ימים בעבר שלא נסע. חשבה אולי הוא איחר, אולי
הוא חולה, המחשבה שלא תשוב לראותו הציקה לה וגרמה לה לשיבוש
מהלך היום שלה. במשך כל אותו יום עשתה מאמצים רבים להעביר את
השעות, כשהיא מסיחה את דעתה ממנו.

את עבודתה סיימה ויצא לחוצות, עברה בחנויות כשהיא מסיירת
ברחובות העיר, הכירה את הלא מוכר לה.
רגליה התחילו כואבות וראשה סחרחר, היא נתנה את דעתה על מכאוביה
ורחמים עצמיים הציפו אותה. תוך כדי הליכתה הגיעה לבית הקפה
המוכר כל כך, ישבה בפינה הימנית מקום קבוע בו שניהם ישבו היא
וחברה לשעבר. היא נזכרה במילותיו ובסגננו המיוחדים, בפניו
המאירים ובחיוכו כובש הלבבות. את ריח הבושם שלה שכל כך אהב
הלילות שעברו יחד, לחישות האהבה לתוך אוזניה את המתנות לימי
הולדת, רגעי האושר שחשה ותקווה לעתיד משותף העלתה את דמותו
בדמיונה - תמיר - עניו בהירות ורגישות משתקפת מתוכן מוצק
ומקרין ביטחון רעמת שערותיו בצבע הנחושת, היא אהבה אותו בכל
מעודה. הרגשת המחנק האכזבה והעצבות ממעמקי ליבה, הביאו אותה
לידי בכי, בכי תמרורים בכי אמיתי. בכי המיועד לשחרור מלווי בים
של דמעות.

לא נתנה את דעתה על היושבים ועדיין לא הזמינה כלום, היא הייתה
מוכנסת עמוק בתוך עצמה היא רק חשה במחנק ובקשה להשתחרר, יצאה
לשירותים הביטה בפניה ונבהלה ופרצה בבכי בכתה, עד שאזלו
דמעותיה. כאשר חזרה לשולחן חשה את קיבתה, נזכרה שמאמש לא אכלה
פירור, סימנה למלצר וביקשה קפה שחור.

היה ערב כאשר יצאה שוב אל הרחוב חלק מחנויות העיר סיימו את
עבודתם, הרחובות החלו להתרוקן, הבדידות החלה לנקר בליבה ורגליה
נושאות אותה אל הלא מודע. הליכתה איטית סהרורית, היא ידעה ימים
כאלה בעבר.
היא החלה צועדת אם כי ללא יעד, לרגע נתנה דעתה על מראה הרחוב,
התעכבה ליד לוח מודעות, פנס הרחוב הפגין את נוכחותו,
ואסוציאציות התעוררו, זיכרונות באים גלים גלים, אותם ריחות
ליליות, תחושת רוח הסתיו קולות הצרצרים, זוגות אוהבים, התפללה
שזיכרונה יבגוד בה שלא תחוש את שהיא חשה כעת.
רגליה המשיכו לנוע ללא יעד.
היא יודעת שהיא נכנסת לתוך הלילה, היא גם יודעת שאל ביתה היא
לא תגיע, היא תלך ישר לתחנת האוטובוס. זוג אוהבים צמודים הסיחו
את דעתה, הם היו עסוקים באהבהבים ולא השגיחו בה, לא היא לא
קנאה אין בה רוע היא איחלה לעצמה מצב דומה עם גבר שלא יוליך
אותה שולל. גבר אוהב בתום לב, בלי משוא פנים בלי שקרים, בלי
ניצול הקיים יצור כזה?
במרחק מה שמעה נגינה עמומה הלכה בכיוון, הבר פתוח עדיין נכסה
בהליכה מהירה ליצור מראה לא של אומללות. העדיפה לשבת בבר על
כיסא גבוה כדי לסקור את יושביו. שני גברים ישבו זה ליד זה, גבר
בודד אחד, שתי בחורות בלבוש צעקני ועקבים גבוהים עמדו בפתח,
היא לא הבחינה בהן כאשר נכסה. איש לא פנה אליה. המגיש היה עסוק
בהברקת  הכוסות, סובבה את ראשה לעבר הגבר הבודד הוא דיבר לעצמו
עניו חצי עצומות נראה שתוי כהוגן. שני הגברים קמו לצאת,
הבחורות בכניסה יצאו אחריהם, היא נשארה לשבת
ראשו של הבודד צנח על השולחן נראה שקוע בשינה. המגיש הפנה את
ראשו לעברה בהבעת שאלה.
הזמינה קולה. הרגשתה השתפרה לא חשה את הבדידות התהומית שהייתה
שרויה בה בעת שהלכה ברחובות.

היא נוטרה לבדה בבר, המוזג עסוק בעבודתו, הוא הפסיק את הנגינה
החרישית רמז שעליה לקום וללכת, השאירה טיפ על השולחן ויצאה.

בחוץ נשבה רוח קרירה אורות עמומים של השחר, השרו בה הרגשה
מעודדת. מונית שעברה אספה אותה.
התחנה הייתה ריקה מאדם הרגישה אפיסת כוחות גייסה את שארית
כוחותיה בעמידה עד שהאוטובוס הגיע. נכנסה. לא היה בה שום רצון
מלבד הישיבה, התיישבה בכסא הראשון ומיד נעצמו עיניה.
ראשה התנדנד מצד לצד, ניסתה לפקוח את עיניה אך אלו לא נשמעו
האוטובוס הגיע לתחנה האחרונה,
מתוך הרגל חשה. הקיצה משנתה ומצאה את ראשה על חזהו ידיו חובקות
אותה, הביטה בו הוא חייך.

ירדו יד ביד, הוא עצר מונית הביא את ראשה על חזהו ואימץ אותה
אל גופו, היא חשה את דפיקות ליבו מואצות.

מלון אמסטרדם היה ריק לא נראה איש בלובי. פקיד הקבלה בירך אותו
בשלום, הוא הוביל אותה לעבר החדר 505 שלף את המפתח מכיסו ופתח
את הדלת. היא סרקה את החדר הניחה את התיק על המיטה ונכנסה
למקלחת, 505 קוב מים זרמו מעליה, יצא עירומה, נשמעה דפיקה
בדלת, שרות חדרים נשמע קול מעבר לדלת, הוא פתח וגרר את העגלה
לתוך החדר.
היא אכלה ברעבתנות, אכלה ללא מעצורים, הוא יצא מהמקלחת, מנהיג
אמיתי חשבה בליבה, הוא נראה כאליל. עשוי לתלפיות מקרין עצמה
והחלטיות, היא קיבלה אותו בזרועות פתוחות.
התמסרה לו טוטלית ללא כחל ושרק, היא אהבה את המגע שלו, הוא היה
בקי בתחושותיה כאילו הכיר אותה כל חייה.

כאשר התעוררה למחרת היום חישבה את השעות, ישנה כשתיים עשרה
שעות, הוא לא היה, היא הניחה שהוא לא רצה להפריע לה בשנתה.
.
בפינת החדר הבחינה במגש, נכנסה למקלחת וסילקה מגופה את שאריות
הלילה. אכלה הרגישה רעננות, סיפוק, הביטה במראה, עיניה זרחו
כאילו דיברה על יופי נאצל. בפעם הראשונה ראתה את החיבה שציפתה
לראות.
היא יצאה את המלון שאותו תזכור כל ימי חייה. לפתע הרגישה פחד,
אותו פחד כרוני שאין מודים בו כלל ואשר כולם חיים איתו. הרגישה
שעליה לעשות סדר במוחה היא דחתה את הרעיון ללכת לעבודה , היא
הלכה אל ביתה. נכסה לחדרה חלצה את נעליה שכבה על המיטה והחלה
לשחזר את יום האתמול. לא החליפו בניהם מילה אחת, הוא לא שאל
לשמה גם היא לא. שפת הגוף שלטה במלא מובן המילה. פתחה את התיק
לקחת סיגריה ולפתע קפאה במקומה, בתוך התיק הייתה מעטפה, היא לא
ידעה אם לצחוק או לבכות, לא פתחה את המעטפה, רצתה לחיות עוד
זמן מה בספק. הטלפון צלצל היא לא הרימה, הרגישה כיב קיבה,
ביטנה התהפכה גרונה יבש רצתה לצעוק חשה במחנק, הדליקה סיגריה,
המחשבה שבתוך המעטפה מונח תשלום הטריפה את דעתה. שתי הבחורות
אשר עמדו בפתח דלת הבר אשר הלכו בעקבות שני הגברים, האם זה מה
שהיא?האים כושר שיפוטה פגום?או שמה היא נחנטה בתמימות תהומית ,
הייתכן שכל מה שעובר עליה זה צירוף מיקרים?שאלות אלו חזרה
ושאלה את עצמה. בקול רם צעקה למה!למה!ידיה נגעו בפניה הם בערו
צמרמורת אחזה בה ולא הרפתה, ניסתה להרגיע את רוחה לשו .
הטלפון! הפעם קמה הרימה את השפופרת על הקו אמא שלה, בשעה שתיים
היום בבית העלמין כניסה ארבע סבתא! ניתוק!כך דיברה אליה אימה,
היה בניהם קרע. שעון הקיר הראה את השעה אחת, עליה לצאת מות
סבתא הסיח את דעתה מהמעטפה, הניחה אותה על הארונית בלי לפתוח
ויצאה.

את סבתא אהבה מאוד. הייתה לה גישה מתחשבת הבנה יוצאת דופן, היא
זכתה לעידוד ממנה כפי שלא זכתה מאימא. בעיתות צער ידעה לנחם,
גם ברגע זה שטומנים אותה באדמה היא מנחמת אותה, בזה שהיא מסיחה
את דעתה מהמעטפה. היא לא בכתה. העיפה מבט על המלווים איש לא
הזיל דמעה כולל אימה, ארשת של פנים חתומים ושקט מוחלט.
בדרכה חזרה הלכה למשרד הפנים היא בקשה להמיר את שמה מלובה
לורד. עכשיו שסבתא הלכה לעולמה, מצפונה לא יציק לה, נתנו לה שם
לובה על שמה של סבתא היות והייתה בת יחידה.
חששותיה לדמותה התעוררו ביתר שאת, האם היא משקפת דמות שונה
מתכונותיה? שאלה זו מעסיקה אותה, היא נזכרה במה שחזרה ואמרה
סבתא. רגשות מטעים אדם הוא חידה. ככל שחשבה על סבתא כך התעצמה
הרגשתה בכוחות מחודשים.

יהיה מה שיהיה במעטפה, כך או כך היא לא תישאר סגורה לעד, האיצה
את הליכתה לעבר ביתה. בהיסוס מה פתחה, בתוך המעטפה מכתב. ליבה
הלם בקצב מסחרר, התיישבה על המיטה והחלה לקרוא כתב יד ברור
ונחוש. בן שבע עשרה הייתי כאשר ברחתי מבית אבי, הוא ביקש
להפכני לכומר. הבריחה דרך הרים מספרד לצרפת הייתה מסוכנת. {היה
לי מזל שהיה בכיסי כסף שוחד למבריחי סמים} התגייסתי ללגיון
הזרים הצרפתי, שם הייתי במחנה ובאימונים, בגיל עשרים ואחת
הייתי נאלץ לבחור באחד מהמדינות שהציעו לי, בחרתי בישראל.
התגייסתי לצ. ה. ל קבלתי דרגת סמל, אחרי שחרורי התקבלתי לעבודה
כמנופאי בכיר, לא עזבתי את עבודתי עד עצם היום. יצרתי קשר עם
הורי, עוד בצרפת תמונתי תלויה על עמודי חשמל על אריזות חלב
בעיתונים, הלגיון דאג להודיע להורי על קיומי. השנים עברו עלי
כמו על כל אדם, ידעתי עצב ושמחה, אכזבות והתרוממות רוח. איש
אינו יודע כמה זמן נותר לו לחיות, את שנותיי הנותרות אני רוצה
לסיימם בארץ מולדתי. זה כמה שנים שאני נתקף בגעגועים למשפחתי
ולשורשיי, אותך אשמור בפינת ליבי שמרי על עצמך.

הדמעות זלגו וזלגו, כמעיין המתגבר "אותך אשמור בפינת ליבי"
חזרה על המשפט כמה פעמים. לא השאיר כתובת ולא שם. איך אמרה
סבתא? אדם הוא חידה. היא העריצה אותו, את הכנות שגילה כלפיה,
את יופיו הפנימי, העריצה את החלטתו לחזור לשורשיו ואת האופן בו
הוא סוגר פרק מחייו.

את ראשה חשה בתוך אנדרלמוסיה, לא ידעה ממה להתחיל אם לקום או
להישאר יושבת, החוויות של הימים האחרונים הטריפו את דעתה. חוסר
אונים וכאבי לב. לא היה לה בבית שום אמצעי להרגעה, היא נזכרה
שאיפה שהוא יושבים שבעה, נחמתה של סבתא, הרימה טלפון לאימא
לשאול, אימה אמרה לה שהיא יכולה לשבת איפה שהיא רוצה. דבריה של
אימה חסמו בפנייה את היציאה. חושך בתוך הבית כבר ירד ערב מזמן,
הדליקה את האור. התקשרה למקום עבודתה והודיעה שהיא תופיע מחר
לעבודה כרגיל.

אדם אינו יכול להתקיים אלא בכוח שכלו, מוחו הוא הנשק היחידי
שלו. כך סבתא הייתה אומרת לה, כעת היא תוציא את אמרותיה הלכה
למעשה. היא לא לובה היא ורד!
הרגישה עוז רוח, סלילת דרכה החדשה תביא אותה לראיה מחודשת,
החיים טומנים בתוכם הפתעות וציפיות לא מתממשות. נכון בזבזה שנה
מחייה בפנטזיות, חלמה בהקיץ ואהבה את מי שלא היה ראוי לאהוב.
חשבון הנפש, יביא אותה לתהליך של התחדשות. אין בה התמרמרות אלא
תחושת כעס על עצמה, בפעם ראשונה היא יודעת כמה פתיה היא. את
חברה לשעבר אהבה ללא תנאי לא שאלה ולא חקרה, נתנה לזמן לעבור
בהנהגתו. הוא הכתיב מהלכים והיא הסכימה רק מפני שאהבה. עכשיו
היא יודעת שהייתה שבויה. היא יודעת גם שהיא הייתה קורבן. כל
אותו לילה לא עצמה עין ניהלה מונולוג נוקב, מצאה את שהיה נסתר
בתוכה, לא היה לה על מה להצטער, שילמה את חובה לבית ספר החיים.
[חלק ראשון]







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
יש לנו מדינה
נהדרת





נתנאל ואריאל
היהודים
ישראלים.


תרומה לבמה




בבמה מאז 9/10/09 7:04
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
חנה ויפי

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה