במכונית, בדרך חזרה מהחתונה, הצתי סיגריה. בדרך כלל אני לא
מעשנת באוטו. קשה להיפטר מהריח אחר כך. אבל הייתי זקוקה
לסיגריה כדי לשמור על ערנות. בכוונה יצאתי מהאולם מוקדם. טפטף
בחוץ, והייתי צריכה לנסוע מאור יהודה לנתניה. פתחתי חלון למרות
הגשם. הרוח הקרה העירה אותי. שתיתי שתי כוסיות יין בתחילת
הערב, אבל לא נראה לי שזה השפיע. הפלאפון צלצל. לא עניתי. מי
שרוצה, ישיג אותי מאוחר יותר.
 
החתונה הייתה בסדר. לא יותר מזה. בגיל שלושים ושבע נמנעתי
מחתונות כמה שאפשר. ללכת לחתונה זה כמו לגרד בכוונה פצעים
שמגלידים. הפעם לא הצלחתי להתחמק. נעמה, מזכירת המחלקה,
התחתנה. היא עבדה איתי באותו חדר כבר חמש שנים. חודשיים מראש
קיבלתי את ההזמנה. איזה תירוץ היה לי?

כולם אמרו שנעמה נראית נהדר, פורחת. נו כן, איפרו אותה, סידרו
לה גבות, תוספות שיער. לא שנעמה מכוערת. לא, אבל היא ממש לא
משהו. שיחקה אותה. בגיל שלושים ושתיים הצליחה לתפוס מישהו. לא
שיוסי הוא מציאה. בקושי היה מקבל אצלי ציון עובר. הוא לא כזה
גאון. חוץ מפוליטיקה אין על מה לדבר איתו. מצד שני, זה שהוא
פעיל ליכוד הביא לו אחלה ג'וב בעירייה. מנהל אגף, מכונית
צמודה, נסיעות לחו"ל. מה רע? במיטה הוא ממש לא משהו. כן, אני
יודעת שזה מגעיל שבדקתי, אבל הייתי חייבת. רציתי לבדוק מה אני
מפסידה ומה נעמה תפסה.

כשנעמה התחילה לעבוד, אני הכנסתי אותה לעבודה. לנעמה לא היה
חבר. לי דווקא היה. אז הייתי בטוחה שזה רציני. יצאתי עם רוני
שלוש שנים ובשנה האחרונה עברנו לגור יחד. הצעד המתבקש הבא, היה
לדעתי, חתונה. עד היום אני לא יודעת מה קרה. הייתי נופת צופים.
לא רבתי, לא התעקשתי. "איך שאתה רוצה מאמי" היה משפט שאמרתי
לפחות פעם ביום. ההורים שלו חיבבו אותי. פעם בשבוע הקפדתי
להתקשר לאמא שלו, לשאול מה נשמע. גם אצל ההורים שלי היה בסדר.
טוב, הוא לא מת עליהם, אבל. כשביקרנו, אמא שלי הקרצייה ואבא
שלי הפרימיטיבי לא עשו פדיחות. מחברות חתיכות נשמרתי כמו מאש.
מקסימום פגישה חד פעמית לכוס קפה. לא יותר. עדיף לא להסתכן.
ויום אחד מצאתי אותו אורז ומגמגם: "אני לא בטוח... אני לא
מוכן...אני צריך לסדר את הראש". מניאק. מאז לא היה לי אך אחד
רציני.

בדיוק אז נעמה הכירה את יוסי. אני הייתי פנטזיונרית. כמו מפגרת
חיכיתי לאהבה. לפרפרים בבטן. נעמה הייתה מאוד ממוקדת. היא ידעה
שהיא חייבת להתחתן. נקודה. לא היה דייט שסירבה לו. היא יצאה עם
כל תולעת במכנסיים.  בהתחלה לא התלהבה מיוסי, אבל, לאחר כמה
פגישות, למדה להעריך מה שהוא יכול להציע והתרגלה אליו. לאחר
שנתיים יחד, הודיעה נעמה, שהם מתחתנים. את טירוף הקנאה שאחז בי
אני לא יכולה להסביר. זה מעולם לא קרה לי קודם. הסברתי לעצמי
בהיגיון, שאני לא מתלהבת מיוסי ואני מפרגנת לנעמה, אבל בערתי
מבפנים. כשהיא דיברה עם יוסי בטלפון בשקט, ניסיתי לשמוע מה היא
אומרת. כשיצאה מהחדר, בדקתי את המיילים שלה. התחרפנתי.

פעם, כשבא לאסוף את נעמה, אמרתי לו שיש לי בעיה של דוחות חניה.
"תראי לי" הוא ענה "נראה מה אפשר לעשות".  בערב, באתי אליו
למשרד לבושה הכי זנותי שאפשר. לא הייתי צריכה להתאמץ הרבה כדי
לשכנע. אחר כך, כשסידרנו את הבגדים, אמרתי לו שנסחפנו ואני לא
רוצה לפגוע בנעמה. מאז הפסקתי לקנא. לא היו לי ייסורי מצפון.
לא גרמתי נזק. רק הרגעתי את עצמי.

השיטה הייתה תמיד אותה שיטה. הוא חיפש דירה בקומת קרקע עם
סורגים מסוג מסוים במרפסת בצד הבניין.  סורגים מעוגלים בצורה
שיוכל להניח עליהם את כפות רגליו בביטחון מה.  ברגע שמצא
סורגים כאלה בקומת הקרקע חיפש בעיניו את הקומה שמעל. בקומה זו
חיפש מרפסת ללא סורגים, עדיף תריסים שבורים, ישנים או כאלה שלא
ננעלים. את הסיור עשה תמיד בשעות היום ואז כאשר מצא את המקום
המתאים חזר בלילה. הוא היה גאה בשליטתו העצמית. לא היו לו
עיניים גדולות. הקלות בה הצליח במשימותיו במשך השנים אחרונות,
לא גרמה לו לשנות הרגלים, לרכוש יותר ולנקר עיניים. מאז
שהשתחרר מהצבא ועזב את בית אמו הקשישה, מצא עבודה כשומר בחניון
בשכר מינימום, ושכר דירת חדר באזור התחנה המרכזית. כשאזל הכסף,
ורק אז, פנה להשלמת הכנסה בגיחות ליליות.  השעות הטובות ביותר
היו בין שתיים וארבע.

צנום, נמוך קומה, אך שרירי וחזק הניף את עצמו במאמץ  מן
הסורגים אל המרפסת שמעל וברגע שהצליח לפתוח את התריסים כבר היה
בתוך הדירה. היום בבוקר ראה את הבניין. המרפסות היו בצד
הבניין, רחוקות מן החזית. הכול היה מתאים.  הוא עמד על מעקה
המרפסת בקומה הראשונה ודחק את עצמו פנימה תוך הזזת התריס.
התריס חרק. הוא נזהר מאוד ודחף בעדינות סנטימטר אחר סנטימטר
כשהוא מחכה בין דחיפה לדחיפה, בין חריקה לחריקה. כאשר הצליח
לדחוק את גופו פנימה, ניתר בלי קול על הרצפה ונותר שפוף במקומו
בחשכה. אסור למהר. אט, אט התרגלו עיניו לעלטה והוא בדק את
סביבותיו.  כלי ניקוי במיכלים מפוזרים בערבוביה, מגב נשען על
הקיר. הוא הזדקף ונכנס פנימה. לאחר מספר צעדים שמע קול בכי.
הוא קפא והקשיב. היבבות המשיכו. לא כדאי להסתכן. לא מתאים. הוא
צעד לאחור, מעד על משהו רך ליד רגלו השמאלית ונפל בחבטה. מיד
נשמעה יללת חתול עזה והוא ראה עיניים צהובות מביטות בו בחשיכה.
הבכי פסק. הוא זינק קדימה, מצא את דלת הכניסה, סובב את מפתח
הדירה והספיק לראות דמות יוצאת מן החדר. בריצתו המהירה החוצה
מן הבניין הספיק לשמוע סדרה ארוכה של צרחות.

כשחזרתי מהחתונה, לא התקלחתי. לא היה לי כוח וחשק. שמתי
טרניניג, שטפתי פנים וכשהסתכלתי על הפנים המסכנות והעייפות שלי
במראה פרצתי בבכי. נכנסתי למיטה והמשכתי לבכות. נרדמתי לזמן
קצר ושוב התעוררתי.  אני בודדה- חשבתי- אין לי אף אחד. אין לי
אהבה, אין לי חיים. בשביל מה להמשיך לחיות בכלל? בשביל מה לקום
בבוקר? עור הפנים שלי כבר גרד ממליחות הדמעות. ריחמתי על עצמי,
הפכתי במחשבות ולא מצאתי נחמה. עפעפי היו נפוחים וכבדים, כמעט
נרדמתי שוב כששמעתי חבטה ואת יללת החתול שלי. בולי, החתול, ישן
בדרך כלל בחורף במיטה איתי. קמתי מטושטשת, ומפתח חדר השינה
ראיתי דמות גבר בורחת החוצה. הצרחות יצאו מגרוני ולא הבנתי
ברגע הראשון שאני זו הצורחת. המשכתי לצרוח עד שהגרון התחיל
לכאוב לי ושמעתי את השכנים מלמעלה פותחים את הדלת. בידיים
רועדות חייגתי למשטרה. מסרתי את הפרטים למוקדנית המפוהקת ולשם
הדגשה צעקתי:
- מהר! תתפסו אותו! מהר! - הייתי חוזרת על זה עוד ועוד, אבל
היא ניתקה.
תוך דקות הגיעה הניידת. שני השוטרים ישבו איתי שאלו שאלות
ומילאו טפסים.
- אתם לא רודפים אחריו?
הם הביטו זה בזה.
- הוא חדר דרך מרפסת המטבח - אמר הצעיר שביניהם בסבלנות - הוא
לא הספיק לגנוב. הוא ברח עוד לפני שהגענו. נבדוק טביעות
אצבעות, אבל אני לא בטוח שנתפוס אותו. הוא חייך והביט לתוך
עיני.
רק אז קלטתי שאני יושבת לבושה בסמרטוטים, פני אדומות ועיניי
נפוחות ומולי גבר צעיר ונאה. אלוהים, אם כבר אתה שולח אלי
מישהו, למה אתה לא נותן לי זמן להתכונן!

לאחר שהם עזבו, השארתי הודעה במשיבון בעבודה והצלחתי לישון
שעתיים. הגעתי למשרד רק בצהריים וסיפרתי בהתרגשות את הסיפור
שוב ושוב. החתונה של נעמה נשכחה והנושא החם היה הפריצה.
כשחזרתי הביתה האטה ברחוב ניידת. היא נעצרה וממנה יצא בחינניות
סמל אילן בן-דוד. כן, בדקתי את השם בטפסים. הפעם, לשמחתי,
ידעתי שאני נראית מצוין. הוא חייך את חיוכו המאיר והביט ישר אל
תוך עיניי.

- איך המרגש, גב' גבאי?
- ליאת - אמרתי והרגשתי את הפרפרים בבטן - קצת יותר טוב, אבל
אני לא בטוחה אם אצליח להירדם הלילה.
הוא נתן לי כרטיס ביקור.
- אם יש בעיה תתקשרי ישירות אלי.
רעדתי בלילה. הייתי מבוהלת מכל רחש ולא הצלחתי להירדם. כמעט כל
לילה התקשרתי אל אילן. הוא תמיד הצליח להרגיע אותי בכמה
משפטים. עם הזמן הפכו השיחות ליותר ארוכות ויותר אישיות.

לאחר חודשיים עברנו לגור יחד.

בבקרים אני לא מתעצלת לקום מוקדם כדי לשתות עם אילן קפה של
בוקר ולהסתכל עליו מהופנטת כשהוא טובל את עוגיות הסומסום
החביבות עליו בקפה. לוקח ביס ומרטיב את הביס הבא. וכל פעם אני
מחייכת לעצמי ונזכרת איך תכננתי להתביית על אשכנזי, אקדמאי
ומבוסס ויצא לי שוטר מרוקאי.
- מה את מחייכת? - מחייך אלי אילן.
- הסומסום - אני צוחקת ומנגבת את הסומסום מזוויות פיו בעדינות,
בנשיקות.