חלמתי את המציאות שלך.
לפני חודשים רבים, כבר אז ידעתי את שעתיד להתרחש.
אסון.
שברים מחודדים של ילדות שהחזקתי בכוח, ברחו בבהלה.

יתכן שלא נעתקה נשמתי?
אני עדין חלק ממציאות?
יתכן שהסיומת הנוראית הזו נרקמת בהווה ונותרתי שוות נפש?

במאי גם אני איבדתי שפיות, וזה התרחש למרבה ההפתעה שוב,
ביולי.
לכמה דקות ארוכות ומייסרות של חלום, חייתי בתוכך.
הרגשתי את אובדן הבקרה על המחשבה, ניסיון לפקוח את העינים
ולגלות שכל זה לא היה יותר מסיוט מייגע.

גם אם בבהלה, הצלחתי להתעורר.
אתה לא תצליח שוב לעולם.

זה לכל החיים, הטירוף.
שברת את המחט הדקה, ושוב לא תישמע צלול, אף לא בתוכך.
טעית, טעית, טעית.
כואב לי כל כך עבור האגדה האינסופית שלנו.
עבור ההבטחה היחידה שהשתוקקתי להגשים רק אתך.

ויחד עם העצב העמוק על אהוב שאבד,
ליבי יודע טוב יותר.
גם אם לא בגלגול הנוכחי, אז בזה שאחריו.

מילא, שם למעלה, אנחנו אחד.
נשמה גדולה אחת.