קובי שפירא / בתו של אוקונור |
שבתו של אוקונור עומדת על הצוק
ומבדרת את הרוח
בשערה השחור והרטוב
שמשמש עתה ככסות אבלים.
אני דוהר אליה בסוסי החום
ובעיניה הירוקות העזות
מקפצים רבבות רמכים נאצלים.
לקחה של סופת הגשמים
שח את ראשינו לאדמה הבוצית
ומלקט את שרידי המספד שהותירו
נשימות החלילים בדפנות הגיא.
בתו של אוקונור נרעדת;
הגשם השחור נוזל אל עיניה
והירוק שבהן מטיל גלים
על העשב שלרגליה.
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
|