מאז שהיו קטנים שיר ועידו היו רבים על כל דבר שרק אפשר
לדמיין.
החל מ 'של מי הספר' ועד 'הפוליטיקה המודרנית', על כל דבר
שעולה על רוחם.
בתחילה אימם הייתה מתערבת ומנסה להפריד ביניהם אך, עד מהרה
התייאשה והמריבה הייתה חלק מהרגל הבית. אם לא היו רבים היה
סימן שמשהו לא בסדר וכדאי לבדוק מה קרה.
"מי גנב לי את הבמבה! רציתי אותה לשבת בישיבה! " צעק עידו לחלל
הבית. כמובן שאף אחד לא ענה.
" שיר! "  צעק. " את לקחת לי את הבמבה!! " התפרץ עידו לחדרה.
שיר הייתה באמצע תרגיל קשה במתמטיקה הביטה בו בתמיהה.
" מה? במבה? לא ראיתי אותה..." אמרה והמשיכה את התרגיל כאשר
שתי ידייה תופסות את ראשה.
" נו... אני יודע שזה כאן! "  התעצבן עידו עוד יותר.
"מה אתה רוצה ממני! לא לקחתי שם דבר! אני באמצע ללימוד, ואם לא
אכפת לך צא כבר מהחדר! " צעקה שיר.
"אני לא אצא עד שתחזירי לי את הבמבה! " צעק עידו .
"היא לא אצלי! " אמרה שיר והסמיקה מרוב כעס.
" אם לא תחזירי לי את הבמבה אני אקרע לך את העבודה במתמטיקה! "
איים.
"אמרתי לך כבר..." התחילה שיר לומר.
לפתע, עידו קרע לה את העבודה במתמטיקה לחתיכות קטנות.
"מה אתה עושה! על כמה מתערבים שאני מוצאת לך את הבמבה הזאת
בחדר! "  צעקה ונכנסה לחדרו. הסתכלה מתחת למיטה והרימה שקית
במבה והושיטה לו.
"חתיכת מטומטם! " קיללה ויצאה מחדרו.
כך ניראה יום רגיל במשפחת לב.
יום אחד בשיעור אנגלית דברו שיר וחן חברתה הטובה על עידו:
" נמאס לי לריב כבר עם עידו!! הוא מציק לי ואין לי כח עליו
יותר... הוא פשוט נהנה להציק לי!..." אמרה שיר במין ייאוש לא
מוסבר.
" אז אולי תדברי איתו על זה... את יודעת אין לך הרבה זמן עוד
מעט הוא עוזב את הבית ואז לא תוכלי לדבר איתו! יש לך הזדמנות
אחרונה! " קראה חן.
אז המורה הביטה בשתיהן כאות אזהרה, ולשיר לא הייתה הזדמנות
להגיב.
בסוף היום היה להם שיעור חופשי, כי המורה חולה. זה שימח את כל
הבנות הכיתה, כי כולן השתחררו מוקדם. מה שקורה בתדירות די
נמוכה.
שיר כבר הייתה בכיתה י' והבגרויות העסיקו אותה מאוד.
אף אחד לא אמור להיות בבית עדיין, ההורים בעבודה, הקטנים בגן,
ועידו בישיבה.
שיר הכנסה את המפתח למנעול והדלת נפתחה בעצמה.
'משהו נכנס? ' שאלה את עצמה. היא סגרה את הדלת בשקט שלא ישמעו
ונכנסה הביתה, היא שמעה לחשושים מהחדר של עידו.
'עידו בבית? מה הוא עושה בבית? ' חשבה לעצמה והלכה לבדוק מה
הוא עושה.
היא פתחה כדי חריץ רק כדי לראות, היא הזדעזע וכמעט התעלפה.
"מה אתה עושה! " צעקה כאשר ראתה את עידו מעשן סמים לתוך גופו.
"מה את עושה כאן? " שאל חצי מסטול.
היא רצה בריצה מן הבית:  'לא לאבד שליטה! לא לאבד שליטה! '
לחשה לעצמה את מה שהייתה לוחשת לפני מבחן גדול שרצתה להצליח.
"  אלוקים!! מה אני אומרת! " צעקה והתחילה לחפש את הנייד שלה
והתקשרה לאימא.
" הלו? " ענתה אימא ברוגע.
" אימא! אימא! " צעקה שיר היסטרית.
" מה קרה? " נבהלה אימא.
" אני...עידו... ראיתי את עידו מעשן סמים!! " התבלבלה שיר מרוב
בלבול.
" מה?... אני כבר באה! " השיחה התנתקה.
לאחר זמן קצר אימה הגיע לחניה של הבניין שיר נעמדה שם.
" את בסדר? " שאלה אימה וחיבקה את שיר.
שיר רק הביטה באימה במבט מבולבל, ולא אמרה דבר. אימה עלתה לבית
אך, שיר לא כל כך רצתה לחזור לשם אבל, לא הייתה לה ברירה...
עידו עדיין היה בחדר מסטול לגמרי, ואימם התחילה לבכות התקשרה
לבעלה וסיפרה לו מה קרה.
גם הוא אחרי זמן קצר כבר הגיע. הוא ניסה להרגיע את אשתו קודם
כל, אחר כך פנה לעידו.
" עידו! " אמר בהחלטיות.
" הי אבא...מה אתה עושה כאן? " צחק עידו, צחוק ללא שליטה, צחוק
של מסומם.
פניו של אביו הרצינו בדאגה " אני חושש ש..." הוא לא אמר רק
הסתכל על אשתו בדאגה.
אימם התייפחה.
שיר גם הייתה אכולת דאגה, לפתע היא הרגישה שאכפת לה מאחיה. היא
לא ידעה למה הוא עשה את זה וכמה זמן הוא עשה את זה אך, יכול
להיות ש...'כשהם רבו הוא בכלל היה על סמים? ' חשבה לעצמה.
שיר התחילה לבכות והסתגרה בחדר, ההורים הסתכלו אחד על השני
והבינו.
הם חיכו שיעבור 'הסוטול' הראשוני ואז נכנסו לחדרו כדי לדבר
איתו.
בתחילה ההורים לקחו מעידו את הסמים, היו הרבה צרחות מצדו של
עידו. הוא הבטיח להם שזאת הייתה הפעם הראשונה שהוא אי פעם לקח,
ולאחר מכאן סתר את עצמו כמה וכמה פעמים לא היה ברור מה הם
דיברו מרוב שעידו צעק. שיר מצידה עשתה את עצמה כאילו היא לא
שומעת כלום אך, זה היה קשה להתעלם.
שיר נכנסה לחדרו נעמדה לידו בלי לומר דבר.
"גם את באת להוסיף אש למדורה! צעק עידו בכעס.
שיר השפילה מבטה ואחר כך הביטה בו. " לא...האמת אני דואגת
לך..." אמרה ודמעות מלאו את עינייה ללא רצונה.
"לא ייאמן...! נחר עידו.
" מצחיק אותך...אני דואגת לך ואתה צוחק... ולחשוב שאכפת לי
ממך... למה! ל- מ- ה! " צעקה שיר, רצה לכיוון הדלת, רגע לפני
יצאה אמרה: " חשבתי ש... עזוב אתה לא תבין אבל, רק שתדע שהרסת
לי את ההזדמנות האחרונה! " בלי להסביר דבר יצאה מן החדר.
' מה הקטע שלה! ' חשב.
בלילה שיר שמעה את ההורים מדברים על עידו ולא הצליחה להירדם.
" אולי נתקשר לעובדת סוציאלית של בית הספר? " שאלה אימם.
" את רוצה שכל בית הספר ידע על זה? " אמר אביהם בהתרסה.
לרגע היה שקט. " אפשר להתקשר ל 'אל סם' הם יכולים להדריך אותנו
בלי שנגיד בכלל מי אנחנו..." הבריקה אימם.
"אפשר..." אמר אביהם אך, נשמע מקולו שהוא עוד לא יודע..זה היה
כל כך קשה לו לחשוב שהבן שלו נפל קורבן בהתמכרות כל כך קשה כמו
סמים.
" אולי כזה לגמילה...נו עם פנימייה והכול... שמעתי שיש מקום
לדתיים בכפר... שכחתי את שמו אבל, אני יכולה לברר. " אמרה
אימם.
לאחר שאמרה את זה שיר לא יכלה להירדם היא כמה בבוקר אחרי שלא
ישנה כל הלילה והגיע לתובנה שהיא לא הייתה בסדר עם עידו,
והסמים רק הראו לה עד כמה!
בבוקר שיר באה לקחת טוסט לבית הספר, ועידו כבר לקח אותו. שיר
התעצבנה אולי מרוב עייפות ואולי מתוך הרגל. " היי תחזיר לי את
זה! " צעקה ללא שליטה.
" לא... אני כבר לקחתי ראשון! " צעק חזרה.
"זה ממש לא..." התחילה לומר כשאמם נכנסה למטבח והביטה בשיר
בפרצוף קשה.
"אה!...הסתבכת! " צחק עידו מרוצה.
"שיר אפשר לדבר איתך רגע..." אמרה אימה כמעט בלחישה אך, שיר
ידעה שכאשר אימא מדברת ככה היא מאוד עצבנית.
" כן. " לחשה שיר השפילה מבטה, ויצאה מן המטבח.
"את יודעת מה קרה אתמול, למה את עושה את זה יותר גרוע? " כעסה
אימה.
שיר השתתקה ולא אמרה דבר, היא ידעה שאימה צודקת . לאחר כמה
דקות אמרה:
" אני מצטערת... אני פשוט רגילה כבר למריבות האלו, אף פעם לא
ניסיתי לדבר עם עידו מעבר למריבה... אני לא צריכה לספר לך את
יודעת! "  
אימה הנהנה וחייכה חיוך מריר.
שיר נכנסה שוב למטבח אך, הפעם לא אמרה דבר רק לקחה פרי.
"את מתחילה דיאטה? כן, כי את צריכה את זה! " אמר בקול מתגרה.
למרות ששיר רצתה לענות לו היא שתקה ויצאה מן המטבח ורצה לבית
הספר.
' אני לא הייתי בסדר! איך אני אתקן שנים של ריב וריחוק? יש לזה
בכלל כפרה? עידו בכלל לא יסכים להקשיב לי! הוא ידחה אותי! '
חשבה שיר בעגמומיות.
לאחר מכאן נאנחה, ' אלוקים! תן לי הזדמנות אחרונה! אני מתחננת
לפניך... רק הזדמנות אחרונה! ' התחננה שיר כאשר חיכתה בתחנה
להסעה של בית הספר.
לפתע, עידו רץ אחריה עם שקית האוכל שלה - " שכחת את זה בבית. "

" תודה! " אמרה שיר בחיוך ' תודה ה' על ההזדמנות! ' חשבה במאור
עיניים.
" כן... תודה תגידי לאימא היא הכריחה אותי לבוא עד לכאן כדי
להביא לך את האוכל. " אמר בקול מונוטוני ומעצבן.
שיר נשמה נשימה עמוקה ואמרה: " אני יודעת שלא תסלח לי... אבל,
אני מבקשת סליחה על המריבות בינינו..." אמרה בכנות.
" כן טוב... שיהיה " אמר והמשיך ללכת.
" למה אתה כזה! אני באמת מבקשת סליחה! " שיר נעמדה מולו.
כל האנשים ברחוב הביטו בהם. עידו שם לב והסמיק: " את יכולה
לדבר יותר בשקט! מסתכלים עלינו! " קרא בלחישה.
"באמת עידו..." התחילה לומר גם היא בלחישה.
עידו התפרץ ואמר: "תפסיקי לרחם עלי! למה פתאום? את רואה שאני
מעשן סמים אז את באה לבקש סליחה! " כמעט צעק עידו מרוב תסכול.
"זה לא קשור... מזמן רציתי לעשות את זה אבל... חשבתי שלא תסלח
לי ובגלל שאתה עומד ללכת אז..." היא נעצרה באמצע והתחילה לבכות
חרישי, היא לא האמינה שיש לה עוד דמעות.
עידו מצידו לא ענה רק המשיך ללכת.
" לאן אתה הולך! " צעקה והמשיכה אחריו.
" לא עניינך! את סתם סנובית מפונקת שאכפת לה רק מעצמה! " צעק.
כבר לא היה אכפת לו שאנשים מסתכלים.
"מתי תבין כבר!! אנחנו דואגים לך בבית, אבא ואימא וכולם!! "
צעקה חזרה
"אבא ואימא אני מבין... אבל, את? את דואגת רק לעצמך! " צעק.
שיר לא ענתה לו.
"את רואה! את אפילו לא עונה! " צעק עידו ורץ לכביש, הוא לא שם
לב למכוניות מרוב שהתעצבן.
מכונית שהייתה קרובה אליו כמעט נתקעה בו, עידו קפא מרוב פחד
ולא יכול היה לזוז. רק עצם את עינייו.
' אלוקים כנראה זאת ההזדמנות האחרונה! ' חשבה שיר בליבה.
היא רצה במהירות לעבר עידו.
עידו הרגיש שמישהו דוחף אותו בעדינות, הוא פקח את עינייו, ומצא
את עצמו בצד השני של המדרכה.
אך, לאחר מכאן נשמע 'בום' חזק, הוא הסתובב והביט לעבר הכביש.
הוא צרח: " שיר! "