האישה שישבה מולי באוטובוס הסתכלה עלי במבט מוזר, בחנה אותי
כאילו שיש בי משהו לא בסדר. כן, אני כבר יודעת את זה.החזרתי לה
מבט, את לא צריכה להסתכל עלי ככה.
מעניין מאיפה כל האנשים האלה באוטובוס מגיעים.
כל כך הרבה אנשים, עם כל כך הרבה סיפורים מאלפי מקומות שונים,
כל כך הרבה אנשים שזורים בחייהם ואולי אפילו קשורים איכשהו אחד
לשני בלי שידעו על כך. כל כך הרבה ניכור יש בין כל האנשים האלה
שנוסעים ביחד באוטובוס. האחד לא יודע חצי דבר על זה שיושב
סנטימטרים ספורים ממנו. וביניהם מפרידים הרבה מידי מטענים,
רגשות, מועקות, ובכל כך מעט מקומות ישיבה.
זה לא הסתדר לי. וחשבתי על זה שחבל שלא כל בן אדם שעולה איתו
לאוטובוס מביא איתו כרטיס כזה שמתמצת את חייו בקצרה, כדי שזה
שלידך לפחות יוכל לדעת מי הוא האדם שיושב לידו או מולו, כי אז
אולי זה היה מפחית מתחושת הניכור. אבל אז חשבתי - את מי זה
בכלל מעניין?

האישה שישבה מאחורי דיברה בקול רם מידי ונראה היה שלא רק אני
היחידה ששמה לב לכך, תמיד עניין אותי לדעת למה אנשים מדברים
בקול כזה רם באמצע האוטובוס, מספרים את כל סיפור חייהם לעשרות
אנשים אשר זרים להם לחלוטין.
ואולי זו היא נחמתם הקטנה ביותר בצהרי יום מעיק כזה שעובר
עליהם, והם מייחלים לסופו עוד לפני שהוא התחיל.
והתחשק לי לצעוק לה שתדבר חלש יותר כי יש לי כאב ראש, וכי ממש
לא מעניין אותי לשמוע על כל השטויות שהיא מדברת עליהן ושהעברית
שלה ממש לא תקנית. אם יש דבר שמשגע אותי זה לשמוע אנשים שגרים
בארץ הזאת ואפילו לא יודעים להשלים משפט וחצי בלי לעשות טעות
בעברית שלהם.
ובעיקר בא לי להגיד לה שתדבר חלש ועדיף שבכלל לא כי אני עסוקה
בלכעוס על עצמי שוב. לא מאמינה ששוב זה קרה לי, אני נוסעת
באוטובוס, מלא באנשים ובסיפורים תלושים, מנסה להירדם אבל כרגיל
לא מצליחה והפעם לא בגלל חוסר נוחות. תוהה אם שוב עשיתי טעות,
או שאולי זה רק הפחד מחלחל בי. למה אני צריכה להיות כל כך
תמימה לפעמים, למה אני לא יכולה פשוט לנטרל את הדבר הלא נחוץ
הזה שנקרא רגש?
בהיתי החוצה ושאלתי את עצמי אם באמת מתישהו הכל ישתנה, או
שהייתי תמימה מידי כשהאמנתי. וזה היה רק לפני יומיים...אז איך
עכשיו הכל השתנה?
מדהים איך שחוסר מעשים של אנשים לפעמים יכול לשנות יותר
מהמעשים עצמם.


הנוף התחלף מהר מידי וכך גם האנשים, אחד עלה, השני ירד, ולידי
התיישב חייל חמוד אבל כבר לא היה לי כוח אפילו להסתכל.
בדיוק לפני שנה היה יום כיפור.
הייתי בן אדם אחר. מצד אחד הייתי מאושרת, הכל היה פשוט יותר,
תמים יותר. ומצד שני אולי זה לא היה באמת, אלא רק כיסוי, מעטפת
עדינה שיכולה להיקרע בקלות יתר. ואכן היא נקרעה, ועכשיו אני
כבר בלעדיה כמעט שנה.
ובכל זאת נתתי לעצמי להיסחף יותר מידי, ועכשיו כל המציאות הזאת
מונחת לי מול הפנים.
עוד שתי תחנות אני צריכה לרדת.
מעניין איך היום הזה ייגמר. מעניין אם למישהו מהאנשים שיושבים
פה באוטובוס יקרה היום משהו טוב, או אולי טרגי.
כל שנותר לי הוא לקוות.
חבל שזה לא בשליטתי.
נותר לי רק לקוות שלא עשיתי טעות שוב, לקוות שלא אצטרך לנזוף
בעצמי, על דברים שכנראה הייתי תמימה מידי בכדי להאמין בהם,
להאמין שאולי במקרה שוב הגיע תורי לחייך, להיסחף.
כנראה שנספחתי קצת רחוק מידי, עם הגלים היפים שקרצו לי להשיל
מעלי את הפחדים, גלים של ים ובתוכו צבעים מסתוריים של שקיעה
שאין שנייה לה.


"חיילת, את לא צריכה לרדת במקרה?"
שאל קול של גבר, קפצתי במקומי והסתכלתי דרך החלון, לקחתי מהר
את התיק שלי וקמתי,
"תודה" חייכתי אל החייל שישב לידי, והוא חייך בחזרה.