הוא עמד שם והסתכל למטה.

האנשים תחתיו התערבבו בזרם בלתי פוסק של אנושות חיה ועסוקה.
זרם המכוניות נפסק מדי פעם כאשר ברז הולכי הרגל נפתח והם נשפכו
על הכביש, התערבבו על פסי הזברה של מעבר החציה.

האוויר היה נקי ורוח ארעית שיחקה עם האנטנות שעל הגג. היא ראתה
את האדם שעמד על קצה הגג והסתכל למטה, התקרבה אט-אט, ניפחה לו
את החולצה ופיזרה את השיער בשובבות.

רק צעד אחד. אם אני אהיה מספיק בטוח בעצמי, אני אוכל לעשות את
זה. זה לא אמור להיות קשה - כמה קשה צעד אחד אמור להיות?

"אמא, תראי!" - ילדה עם שמלה פרחונית הצביעה למעלה.

הן החזיקו ידיים והאם הסתכלה למעלה. "השם ישמור! מה הוא עושה?
שמישהו יתקשר למשטרה!"

אנשים התאספו למטה וחצי מעגל של אנשים נשק לבניין בשני מקומות.
הוא חייך לעצמו.

אין לכם מה לדאוג, אנשים קטנים. אני לא הולך ליפול, ולא להרוג
אף אחד. הכל בשליטה. אני רק צריך להשתחרר ולעשות את הצעד הזה.
הצעד הראשון הכי קשה. אחר-כך חשוב לא לאבד אמונה והכל יהיה
בסדר.

"היי." נשמע קול מאחוריו: "מה שלומך?"

שוטרת צעירה פתחה את דלת המתכת הקרה של הגג. היו לה עיניים
גדולות, פעורות יתר על המידה.

הוא הסתובב על מעקה הבטון וחייך. "היי. אני בסדר. מה איתך?"

הגרון של השוטרת היה יבש. היא בלעה רוק: "אולי תרד, נדבר?"

"נדבר על מה?", לא הבין.

"על מה שאתה רוצה לעשות. אני בטוחה שאפשר לסדר הכל. מה שנראה
לך עכשיו כבלתי נמנע וסופי, עלול להתברר מחר כשטותי ובר חלוף."
היא השתמשה במילים גבוהות מדי לגילה.

"אני לא הולך לקפוץ", אמר. "אני הולך ללכת מכאן", הוריד את
עיניו למעקה, "לשם". הוא הצביע על הבניין בצד השני של הכביש.

היא לא הבינה.

"תראי. יש גשר. את לא רואה אותו, וגם אני לא רואה אותו, אבל יש
גשר בלתי נראה שמקשר בין שני הבניינים. אם אני אהיה מספיק
מרוכז, אני אוכל ללכת עליו."

הוא הסתובב עם הגב אליה. הוא כמעט ראה את הגשר. האוויר מעל
הגשר היה קצת יותר דחוס, והוא חשב שהוא חש בו. בטוח שהגשר שם.
הוא הרים את הרגל.

"לא! חכה!"

הריכוז שלו התנפץ. הוא הוריד את הרגל חזרה והסתובב עם הגב
להמון שנשם לרווחה.

"כן?"

"אתה צעיר מדי בשביל זה! בוא נדבר על זה". היא עשתה צעד
קדימה.
"על מה את רוצה לדבר?", שאל. "זה לא יכול לחכות?"

"על... זאת שבגללה אתה עושה את זה", ירתה באפלה.

היא פספסה.

"אין שום זאת. הסברתי לך. יש גשר. הגשר שקוף. הוא יהיה שם רק
אם אני אאמין שהוא שם, ובשביל זה אני צריך להתרכז. אז פשוט
תעמדי שם ותסתכלי."

גב אל השוטרת. אישה במעיל אדום התעלפה למטה, ויצרה עיגול משני
של אנשים סביבה.

אני אספור עד עשר ואז. אחת. שתיים. שלוש. ארבע. חמש. שש.
שב...

"תקשיב", אמרה. "אם אתה הולך לעשות את זה, לפחות תגיד לי את
שמך."

הוא ריחם עליה.

"אני לא הולך לקפוץ. תקראי לזה ניסוי מדעי. אני בטוח שיש פה
גשר. את לא רואה אותו. גם אני לא, אבל הוא שם - אני פשוט יודע
את זה. לא מאמין - יודע. את יודעת מה ההבדל בין ידיעה
לאמונה?"

"מה ההבדל?", שאלה. יופי, הוא מדבר. אני אמשוך את הזמן עד
שהתגבורת תגיע.

"זהו, שאין הבדל. זה אותו דבר ב-ד-י-ו-ק. ברגע שאת מאמינה
במשהו מספיק חזק, זה הופך לידיעה. ידיעה זאת הצורה הנשגבת של
אמונה. כמו שגולם הופך לפרפר, ככה אמונה הופכת לידיעה. חלק
מהאנשים החילוניים חושבים שאין אלוהים, אבל הם לא יודעים. אני
גם לא יודע האם יש אלוהים או לא, אבל אם תשאלי בחור חרדי האם
הוא מאמין באלוהים, הוא יגיד שלא. הוא יגיד שהוא יודע שאלוהים
קיים. מבחינתו זאת עובדה. קאפיש?"

"האמונה שיש פה גשר - אני מנסה לגרום לה להפוך לידיעה. ברגע
שאצליח לעשות את זה, אוכל ללכת על הגשר הזה מפה, לבניין הכחול
ההוא, שם. עכשיו פשוט תעמדי בשקט ואל תפריעי לי. אם תפריעי לי,
הריכוז שלי ישבר ולא יהיה פה שום גשר."

פנים לקהל. נפנוף קל כלפי למטה. אנחה מתוזמנת של עשרות אנשים.

גבעה ירוקה. הדשא מלטף את הרגליים היחפות שלי, וריח הפרחים
ממלא את ריאותיי. פרפרים מתעופפים בין הגבעולים, ואני הולך
במעלה הגבעה.

שיווי המשקל שלו זז לכיוון התהום ורגלו נדדה אל המקום הריק
מעבר למעקה עליו עמד.

"אין שם שום גשר! אתה תתרסק ויצטרכו לגרד את החתיכות שלך
מהרחוב. אבל אתה בטח סתם רוצה תשומ..."

"עכשיו את מעצבנת אותי. סעמק, רוצה לראות שיש פה גשר? קבלי."

הילדה עם השמלה תפסה את הרגל של אמא שלה, אבל גם האמא שלה
נזקקה לתמיכה כדי לא ליפול. הגברת עם המעיל האדום פקחה עיניים
והחליטה שעכשיו זה זמן מתאים להתעלף שוב.

אחרי הכל, לא כל יום רואים אדם הולך באוויר, מכאן - לשם.