הלבבות שלך מחייכים אלי דרך חלונות חצי שקופים
כמו לוליין המפלח את החלל על קו מתח גבוה.
השעון ממשיך לתקתק ובחוץ כבר כמעט ויורד לו הערב,
רק אנחנו ממשיכות לשחק במשחק הכמעט.

השמש שולחת קרניים פתייניות אל קו המים
לפי מיטב המסורת וכללי ההפעלה
אז למה שלא נתפשט?
הרי עוד לפני שהתחלנו ידענו היטב
עד כמה תמתק הצריבה

היום אומר את דברו אחרון
ואני הרה את געגועי אליך
כמו ילד הכמה למורתו בחשאי
והכל גלוי וצפוי ומוכר
אז למה זועק לו השקט ביגון כאילו אבד המחר?