באה אני
מיערות של גשם
צוננים, נהדרים,
שקופים-ירוקים-אפורים,
דרך גלים זהובים
של שדות חיטים
אשר מלאו,
והן כורעות ברוח.
אל עבר שקיעה כסופה
אל ים כחול, קטיפתי
בו כדור אש טובע,
הולכת אני.
הירח מבויש
ניבט חציו הזוהר
מתוך שמיים בהירים של סוף הקיץ.
שעת הערביים
נהיית לימים
קצרה-ארוכה למדי,
ובה עומד הרגע
בעודני אל הים נושאת דברים -
"זה החוף
ופה הצוק
ממנו מביטה אנוכי
יום אחר יום.
טובעת אני ביופי של הים
ובעצב של כולם
עזובים הם או נתלים
בין פחד ואדישות
ולא מתוך בחירה.
גם אם אסרב ללכת
אוויר צונן
ידגדג בנחיריי
ויצווה עלי נשימה.
גם בשממה
גם בתהום
גם בארץ חרבה
יש עוד מי שהולם
ומי שנושם
ומי שחייב להמשיך.
זה היופי הזה
אינני נפרדת ממנו
אני בו
והוא בי
מצייתים יחד
לכתב סתרים פנימי.

ולמעלה
אדונית ואדון
משקים אותנו מדי פעם
מצקצקים בלשונם המופלאה
ואוהבים זה את זה
גם הם
רק משום שנוצרו לאהוב.

חומר.
חומר הננו.
גם אם רוח ואש עוד נוסכים
בנו טיפת חיים.
גם אם הפלאנו עשות
וגם אם הפלאנו דעת
מעפר באנו ואל עפר נשוב
כי איננו אלא חומר.

אך חומר הוא זה שאיננו חלל
זה שאיננו מאום
ורוח נוסכת בחומר
מעט מפלאי היקום.

וכן פלא הוא כי נשמנו
קסם עתיק וסבוך
התהום היא רק בקע בן הר
והעצב באושר כרוך.

והננו רק רגע בזמן
רק אות בתולדות הימים
אל לנו ברהב הדעת
לנחש את קיצם של דברים."

וקולי דועך לדממה
החמה נעלמה ואיננה,
הירח שולט בגאון
על מפגן מנצנץ ברקיעים.
עוד מביטה אני
אל האופק
רגע לומדת צבעים וריחות
והנה דבר מה רך וחזק
מתעורר.
זוג כנפיים, צחורות
נפרשות בין כתפיים,
והאמת, כי הדרך עודנה נמתחת
בין אדוות של ים
ורכות הענן.