הכרתי אותו פעם, כשהכל היה טוב, לפני שהגשר נשבר וקרס אל תוך
הנהר, לפני שברחתי הרחק, לפני שהתייתמנו. לפעמים אני חושב
שאולי רק דמיינתי אותו. אחרי הכל, זו לא הייתה חופשת סקי
רגילה. זו בכלל לא הייתה חופשת סקי.
בזמן שכל המשפחות גלשו, טיילתי בחצר הפתוחה, חושב על החיים
הריקים שלי, ועל איך אם אני אפול פה לאיזה בור בקרח, אף אחד לא
ישים לב. ואז הבחנתי בו.
הוא עמד בחצר המושלגת, סיגריה בפיו, ובנה יצירה. לא סתם יצירה
- בובת קרח. תווי הפנים שלה נראו אמיתיים כמעט לגמרי. תווי
פניו, לעומת זאת, נותרו בגדר חידה.
הסתכלתי בו במין מבט תוהה, מבט של "מי אתה ומה אתה עושה פה?",
אבל הוא המשיך לעבוד.

"היי", פניתי.
הוא הנהן.
"אני יותם", הושטתי לו יד.
"וובה". כלי הפיסול נותרו בו, מכים חרישית.
"אתה נמצא פה הרבה זמן?".
"מספיק זמן", השיב.
ואני, שמאסתי בשיחה עם איש שלג אנושי, חשבתי ללכת, אך אז הוא
נפנה מיצירתו. "מספיק זמן כדי להיות רעב. אני מכיר בית קפה
נחמד בסביבה. בוא", הותיר וובה את בובת הקרח במקומה והביט בה,
כאילו שומר שלא תברח לו פתאום.
"זה בית הקפה היחיד", חייכתי.
"אז מה? אני עדיין רעב".

אני מתבונן ברחובות המתנקים, וזה לא משפיע. פעם הייתי רץ החוצה
בגשם, נהנה מהמים האלה, שנוחתים משום מקום וחוזר הביתה רטוב.
היום זה כבר לא עושה לי כלום. כנראה פיתחתי חסינות בפני היורה,
בפני החיים... אבל לא בפניו.
בכל שנה בסתיו זה קורה - הזכרונות חוזרים. למעשה, הם חוזרים גם
בחורף ובאביב, אבל בסתיו הם חזקים יותר. כמו היורה, אני יכול
להרגיש את וובה עומד לידי עם סיגריה בפה, תמיד עם סיגריה בפה,
נושף אדים של קור ועשן.
הוא עישן בזמן שפיסל, בזמן שאכל. לפעמים תהיתי אם הוא מעשן גם
מתוך שינה.

הייתי מגיע אל החצר הקרה בבוקר, ויוצא ממנה בערב. פסל חדש היה
נחצב בכל פעם. תקווה חדשה. בכל יום קיוויתי שמשהו ישתנה.
"בוא נגלוש במזחלת", הצעתי.
אבל וובה סירב. "אני לא יכול, אני צריך לגמור עם הפסל".
"אתה צריך גם ליהנות".
"ואז מי יפסל?", הוא הביט בי. "אתה?".

ימים נסחפו בנהרות הזמן, תקופות נסחבו. נותרתי ברווח הצר שבין
וובה והפסלים, מתבונן בו, אבל לא ראיתי את הבריות הנבנות תחת
ידיו, רק את הידיים שחצבו אותן בקרח. והרגשתי שהוא חוצב משהו
גם בי. כאילו כל הקרח שעטף אותי בזמן האחרון, הלך והפשיר. זה
לא היה רק דימוי. המים היו אמיתיים, ובנפש שלי זרם נהר.

השיחות לא זרמו, לעומת זאת. וובה העדיף לשתוק, ואני, שלא ידעתי
לדבר ממילא, רק גמגמתי, תוהה תהיות כמו: "איפה אתה גר? מה
זיכרון הילדות הראשון שלך? איך היית רוצה למות?".
וובה נזף בי כששאלתי את הדברים האלה. ככה, עם היתד ביד אחת,
הפטיש ביד השנייה והפרצוף הזועף, הבנתי שעדיף לי לשתוק.

אני שותק גם עכשיו. זה משהו שלא השתנה מאז שברחתי. אני עומד
ליד החלון ובוהה בנוף, ואולי גם קצת מחכה. הכבישים מוצפים. אין
איש ברחוב. וקר, קר לי כל-כך. הייתי רוצה לחזור אל בית הקפה
שבו ישבנו, מבנה קטן עם חלונות נרחבים, כיסאות תכולים בהירים
ושישה סוגי גלידה.
וובה הזמין נתח בשר מפתה.
אני הסתפקתי בגלידה.
"איך אתה יכול להיות שבע מגלידה?", הוא התפלא.
משכתי בכתפיי. "כמו שאתה יכול להיות שבע מהבשר".
"אין לך היגיון", הוא חייך.
"זה בסדר".

ישבנו שם ארבעים דקות ודיברנו. וובה דיבר, למען האמת. הוא סיפר
על צמחי המרפא שהוא מגדל ועל המוסיקה שלו, שבאה עוד לפני הקרח.
הוא תיאר איך בני אדם מתים ברגע זה, ובמקומם נולדים אחרים,
ואיך שוכחים את האנשים החשובים באמת, אבל זוכרים את אלה
שיוצרים מוסיקה.
"גם אתה יוצר מוסיקה", חייכתי.
הוא נשף עשן מפיו. "מה לעשות..."

המלצרית נתנה לנו פחיות של משקה אנרגיה. "מבצע מיוחד לכבוד
החורף", התרחקה בחיוך, במקום שבו החורף שולט עשרה חודשים
בשנה.
משהו בפחית נתקע, או שאני לא הסתדרתי. אני כבר לא בטוח. בכלל,
אני לא טוב בכל הדברים האלה שצריכים מיומנות - לקשור שרוכים,
לנפח בלונים, לשחות...
אז בזמן שנאבקתי עם הלשונית, וובה לקח את הפחית מידי ופתח
אותה.
אני חושב שבאותו הרגע ממש התאהבתי בו, כי נהייתי חיוור אפילו
יותר מהקרח שלו. ואולי זה קרה עוד לפני כן.

המפתח מסתובב בחור המנעול.
אני ניתז אל עבר הפתח, מהיר מן היורה, ומחבק את תום.
"מה חדש?", הוא תוהה, מחייך, והריח שלו, ריח של בית נקי
ותקוות, נספג בי.
אני מחפש תשובה, כמו בימים שהיינו הולכים זה לצד זה בשתיקה,
מנסים למצוא נושאים לדבר עליהם, אבל הפה שלי חתום.

אם זה היה תלוי בי, לא היינו מדברים יותר מדי. תום גם לא היה
הולך לעבודה, רק קם מהמיטה ומתקלח איתי. אחר-כך היינו מתנשקים
ויושבים בגינה, נהנים מהרוח הנעימה של הבוקר. היינו מציירים,
או מקשיבים למוסיקה. אפילו סתם יושבים על הספה התכולה החיוורת,
ויוצרים שקע בתבנית שלנו. הייתי רואה אותו עשרים וארבע שעות
ביממה, אפילו עשרים ושש, העיקר לא להיות לבד. כי כשאני לבד,
אני מתחיל לחשוב, וכשאני חושב, אני נזכר בוובה.

"נצבע היום את החדר", אני משיב לבסוף.
תום מהנהן. "אז איך עבר היום?", הוא מניח את התיק על הספה.
"בסדר".
"כתבת משהו מעניין?".
"אני מנסה, אבל זה לא ממש הולך לי".
תום היפה בוהה בי בעיני הנהר שלו. הוא מנשק אותי והולך אל חדר
האמבטיה. "אני בטוח שברגע המתאים זה פשוט יבוא".
אני מהנהן. "הלוואי..."

וובה ואני רבנו יותר ויותר. גם היום, כשאני מנסה להסביר לתום
מה קרה בינינו, אני לא באמת מבין. אולי זה בגלל שסיפרתי לו.
"כמה זמן תישאר כאן?", שאלתי כשעבד על אחת הבובות.
"לא יודע", קפא.
"טוב לך להיות פה?".
הוא נאנח. ידיו חצבו פני גבר מבוגר, עייף.
חייכתי לעצמי. "בסוף עוד תהיו דומים".
"לעזאזל איתך!", הסיגריה נפלה לו מהפה.
"מה יש לך?", נבהלתי.
"תפסיק כבר!", הוא נופף בפטיש. "מה יש לי?! מה יש לך?".
ואני, שאפילו פחיות לא הצלחתי לפתוח כשהייתי בקרבתו, יריתי:
"אני אוהב אותך, זה מה שיש לי".
"חבל", הוא התכופף להרים את הסיגריה.
"למה חבל?".
וובה משך בכתפיו.
"אז למה אתה נותן לי להיות כאן ולא מסלק אותי? אה?".
"אל תעשה לי דרמות. רואה את זה?", בהה ביצירתו. "בסוף זה יישבר
בגללך".
"לא", הנדתי בראשי. "אתה לא כזה באמת. פשוט פגעו בך. זהו. פגעו
בך, אז אתה עומד כל היום בתוך הקרח הזה שלך. פגעו בך, אז אתה
מדבר לא יפה. אתה פוחד שתיפגע".
וובה שתק.
"אתה לא רוצה להיפגע, אבל זה בסדר. אני לא אפגע בך", הנחתי יד
זהירה על כתפו. "הכל יהיה בסדר".
הוא פרץ בצחוק קולני. צחוקו התגלגל כמפולת שלגים נוראה.
כמעט ונקברתי.
"בוא", תחב את הסיגריה אל פיו של הפסל. "נלך לאכול".

אני הולך בעקבות תווי המים, ופותח את דלת חדר האמבטיה.
תום ניצב שם, יפה יותר מכל השישים ומשהו אלף אנשים שראיתי
בחיים שלי. המים זורמים על גופו, והוא מחייך. עיני הטורקיז שלו
מטביעות אותי בתוך הזיה.
אני נצמד אליו תחת הזרם.
"אתה תתקרר", הוא לוחש.
אני משיב: "לא נורא", ונושם את ריח הסבון מהנקבוביות שלו.
אולי אני נהנה מהגשם בכל זאת, אני חושב. אם זה היה תלוי בי,
הייתי נשאר כך, בתוך חיבוקו. כמו שני פסלים היינו נותרים,
והקרח נמס.

בדרך חזרה מבית הקפה, עצרתי בחנות תיירים. קניתי מחברת ריחנית
בכריכת טורקיז עשויה בד, עם פרחים כחולים קטנטנים וניחוח של
בריזה. מילאתי אותה בנשיקות, ונתתי לו. חשבתי שנתחתן.

אבל אז קרתה התאונה. אני לא בטוח איך זה קרה. רגע אחד וובה היה
על הגשר, וברגע הבא הוא התבוסס במי הנהר, נותר בחור שבקרח.
פתאום הוא נראה לי כל-כך חסר אונים. אני לא יודע איך להסביר את
זה, אבל במובן מסוים נהניתי לראות אותו ככה, כמו שהוא באמת -
קטן וזקוק לעזרה.

"וובה!", קראתי. "אתה בסדר?".
"תעזור לי!".
הסתכלתי סביב. "היי, מישהו!", פניתי.
אף אחד לא עבר בסביבה. זה מפחיד איך גשרים קורסים, אנשים
נופלים, ואף אחד לא מרגיש. אולי דבר כזה קורה עכשיו לילדה אחת
בקוטב הצפוני והיא מתחננת על חייה, אבל אין מי שיעזור.

ירדתי מהגשר השבור וזחלתי. הקרח היה קפוא מתחת לבטן שלי, אפילו
שלבשתי מיליון וחצי שכבות. זחלתי על הקרח אולי נצח שלם, והגעתי
לחור.
וובה רעד.
משכתי אותו מתוך המים, אבל הוא נפל שוב.
"לעזאזל!", הוא קילל.
"בוא", סחבתי אותו. בקושי סחבתי אותו, נושם את כל החמצן שהיה
באוויר. והוא, מקלל ומתנשף, נחת על הקרח. פחדתי שיבקע אותו
שוב.
הוא היה בסדר.

לקחתי אותו לבית-חולים, רק כדי לוודא שהכל בסדר באמת. הוא יצא
משם ללא פגע, אבל משהו בו השתנה. היו לו שבע נשמות, לוובה. אני
חושב שהנהר לקח כמה מהן - דמי החזרה.

וובה לא היה זקוק לבובות שלו במיטת בית-החולים. בריות קרח
אנושיות שכבו סביבו.
"איך אתה מרגיש?", ביררתי.
הוא הנהן.
"הבאתי לך מוסיקה".
"מה הבאת?".
"הנה, תשמע", הפעלתי את "Last Dance". תווים קרים נסחפו סביב.
"של מי זה?".
"הקיור".
"אני שונא את הקיור", הוא קטע את השיר חסר הפזמון.
"הכל אתה שונא".
"מה זה קשור? אני פה אחרי תאונה, צריך משהו שיעשה לי טוב, ואתה
מביא לי את הקיור המוזרים האלה!".
"מה יש לך?", בהיתי בעיניו הזרות. "למה אנחנו רבים כל הזמן? מה
לא בסדר בנו?".
"'בנו'? תשאל את עצמך", הוא אמר. "כל דבר אתה חייב לסבך. רק
לעצבן אתה יודע!".
"אז תעזוב אותי, קדימה".
"אוי, נו, באמת".
"אם רע לך, פשוט תקום ותעזוב. זה מה שעושים כשרע".
"לא, יותם. פותרים את הבעיות, לא בורחים", הוא נזף בי.
"בסדר".

ישבתי שם עוד כמה דקות והמשכתי להתבונן בו. הוא שוב נראה חסר
אונים בפיז'מה התכולה הזו, עם השיער הלא מסורק והרגליים
החשופות. במובן מסוים, רציתי שיישאר כך לעד - פגוע, חלש,
מייבב. אסבן את גופו הרפוי ואגע בו. אולי ככה נפסיק לריב.

"אולי כדאי שתלך", הוא בהה בי מן המיטה.
"אתה רוצה שאני אלך?".
הוא שתק. "אני רוצה לישון".

ביום קריר אחד, וובה התייתם מהצחוק, ואני התייתמתי ממנו.
ברחתי. מהקיור, מפניו... רציתי לשכוח אותו. עליתי על הרכבת
הראשונה שיצאה משם. ואז, בין הכיסאות הכחולים, הבחנתי ביופי.
התיישבתי מולו, בוהה בנוף ובפניו החיוורים, ובנוף של פניו
החיוורים. זה נראה כאילו אחת מבובות הקרח של וובה התעוררה
לחיים ולבשה צורה נעימה יותר, בלי נזיפות ורוע. רק ניקיון.

עגלת המזון חלפה ברכבת.
הוא הזמין קולה.
"עם קרח?", תהה המוכר.
"בלי קרח, תודה".
"יותר טוב בלי קרח", חייכתי.
הוא חייך בחזרה.
"אני יותם", הושטתי לו את ידי.
לחיצתו הייתה נעימה. "אני תום".

אנחנו מתיירים בחנות הבית. יש להם הכל: פנסים, ברזים, צלחות,
צינורות השקיה. רק בני אדם אין שם. לא למכירה, לפחות. אני תוהה
מה היה קורה אם הייתי נתקל בוובה. לא בנהר ולא בבית-החולים,
אלא בחנות. מקום קצת יותר נורמלי, עם חיים קצת יותר נורמליים,
בלי מריבות. אני תוהה אם הייתי מסוגל לבנות חיים כאלה איתו,
אבל מבין שזה מיותר.

"באיזה צבע נצבע את החדר?", אני תוהה.
ותום, הוא רק מלטף את גב היד שלי ברכות, ואומר לי: "אתה
תבחר".
אין לי מושג באיזה צבע לבחור, ואני פוחד שתום ישנא אותו, אבל
יגיד שהוא אוהב. ככה הוא - לא אוהב לפגוע, ונפגע בעצמו.
לפעמים אני מתייחס אליו כאילו היה אחת הבובות. אני לא רוצה
לחבק אותו חזק מדי, שלא יישבר, אפילו שהוא הולך למכון כושר
והכל. אפילו שהייתי רוצה למחוץ אותו.

בלעדיו הייתי קופא מזמן. עיני הטורקיז הכהות שלו מספרות לי על
הים בכל ערב לפני השינה, וחיוכו הרחב נותן לי סיבה לחייך. הוא
כמו ילד. ילד-נער יפה שנח אצלי בבית, בלי סיבה. אולי בתום
החורף ימצא לו מישהו אחר, אפילו מישהי, ואז גם ממנו יישאר לי
רק זיכרון. כמה זכרונות הראש הזה מסוגל להכיל?

אני מוצף בוובה. סערות מזכירות לי את הפעם ההיא, שסיפר איך ברק
כמעט פגע בו. חנויות בשמים מחזירות אליי את ריחו הנעים. כל
דבר, ולו השולי ביותר, משיב את זיכרון נופיו. אפילו גלידה, או
גשם, או בריכה.

בכל פעם שתום נמצא בבריכה, אני פוחד שמשהו יקרה לו. שמשהו רע
יקרה לו, ואז גם הוא ייעלם. ככה יוצא שהוא נהנה עם משקפי
הצלילה הכחולים שלו והחזה הבהיר, ואני טובע אפילו בלי להרים את
הרגליים מהקרקע.

בהפוגה שבין סערה אחת לאחרת, הוא הצליח לשכנע אותי לבוא
לבריכה. היינו בודדים בקו של המטר שישים, וקפאתי. אחזתי בקיר,
שהיה לו צבע טורקיז יפה כזה.
תום בדיוק התקרב מהשני מטר.
התבוננתי בו.
ואז באה אלינו איזו סבתא אחת חייכנית, עם הנכדה שלה, שהיה לה
שיער שחור והיא נראתה בת תשע, או שש, אני לא מבין בזה. כדור
ירוק צף לידן.
אז הילדה, שרק למדה לשחות, נזהרה, הסבתא, שלא יודעת לשחות
בכלל, נזהרה עוד יותר, ואני, שנזהרתי יותר משתיהן ביחד, ניסיתי
לתפוס את הכדור, אבל הוא רק התרחק.
ואז תום שחה והחזיר אותו.

כשהוא יצא מהבריכה, רטוב כולו, המכנסיים שלו היו לבנים כל-כך,
שזה נראה כאילו יש לו קרחונים במקום ברכיים. הוא ישב על הכיסא
וחייך. פשוט חייך. ולא ידעתי אם אני רוצה למות ברגע זה, או
לחיות לנצח.

אנחנו מפזרים את העיתונים על הרצפה, ותומי עולה על סולם שיביא
אותו לשמיים, או לפחות לתקרת ביתנו.
"תיזהר, מותק", אני צופה בו.
הוא צריך לעשות כמה סתימות בקיר, שלא יישארו חורים.
אני שופך את צבע האקוומרין שבחרתי מתוך הפחית. זה כמו טורקיז,
רק הרבה יותר בהיר. רציתי שהחדר ייראה פתוח. אולי ככה גם הלב
ייפתח פתאום.

תום מסיים עם החורים. ואז הוא נופל. הוא פשוט דורך על האוויר
ונופל אחורה.

הצבע נשפך על הרצפה. תומי מאבד את ההכרה. אני זועק.
כל מי שנמצא איתי נופל לנהר.

אני מתפלל שהמכה בגב לא חזקה כמו שהיא נראית ומזמין אמבולנס,
ספק בשבילו, ספק בשבילי. עיני הטורקיז הכהות עצומות. אני פותח
את המקפיא, אבל אין קרח. אני מרגיש כמו שוובה היה מרגיש, לו
היה שובר אחד מפסליו.

תומי שוכב בתוך קרקעית בריכה עשויה סדינים, וקר. קר לנו.
"אתה תהיה בסדר", אני מנחם אותו, אבל הגרון שלי נחנק.
"אני מקווה".
רואים שכואב לו.
אני יושב שם ואוחז בידו עד שהוא נרדם.

כשהקירות כמעט נופלים עליי, אני יוצא אל המסדרון עם דמעות
בעיניים, ומחייג את המספר המוכר.
שני צלצולים. דממה.
"הלו", גבר עונה לי.
אני מנתק את השיחה. ושם, בין בובות הקרח והתרופות, אני נזכר
בתשובות שלו: גר ברחובות, קופא מקור, רוצה מוות טבעי.

"מה אני עושה?!", אני נוזף בעצמי.

תום ישן. אני בוהה בו כמה שעות, נוצר את תווי הפנים. ופתאום
אני יודע שהוא לא יברח. לא היום. לא מחר. אף פעם. ההבנה
הפתאומית הזו מרגיעה אותי. אני חושב שזהו זה, מצאתי את מה
שחיפשתי כל השנים. עכשיו אנוח.

שבת עוטפת את בית-החולים ברוח חרישית.
הוא פוקח את האגמים העצובים שלו, ואז, שברירי כפרפר, ממלמל:
"תודה".
הוא אפילו מרשה לי להשמיע לו את המוסיקה של הקיור.
והוא יפה. והוא תום. הוא הבית.

כשאנחנו חוזרים הביתה, אני נותן לו את היומן שלי. "קח", אני
מניח בידיו מחברת ריחנית עם כריכה מבד. "זה אני. ככה תכיר
אותי".
"לא", הוא נותן לי נשיקה קטנה על הפה. "ככה אני אכיר".

וובה התרגל אליי. אני לא יודע אם הוא היה רע בכוונה או בטעות,
אבל הוא חזר ופנה אליי שוב ושוב, וחיפש אותי ושלח לי מכתבים
בדואר האלקטרוני. לרוב, היו בהם רק תהיות בסגנון: "מה קורה?"
וסימני שאלה, אבל בכל פעם שהתכתבנו, היינו רבים.
אני לא יודע. יש אנשים שאתה אוהב יותר מדי, אז אתה מרגיש איתם
בנוח וזה מעצבן אותם. אני עדיין בטוח שוובה לא היה ילד כועס,
אבל לא אוכל לוודא את זה לעולם. הילד שבו מת הרבה לפני שהכרנו.
הוא נקבר מתחת לקרח, עמוק מדי, ורחוק. לא יכולתי להציל אותו.

אולי זה היה קורה בכל מקרה. הקרח נמס וקופא מסביב לרוחו. גבר
עומד במקום שבו היה פעם ילד, חוצב נשמות. הוא נותר שם ימים,
שבועות, ומפסל לו את כל אהוביו שאינם עוד.
בובות הקרח ניצבות בשורה עצובה.
רוברט סמית' שר על ריקוד אחרון.
אני מתרחק ממנו, לפחות בינתיים.
אולי ביום מן הימים יבחין גם בקרח שלי.

רוח של בוקר נושבת בין הבניינים הנמים עדיין. השמיים תכולים
וחיוורים. אני רואה את פניו של תום המונח לצדי, יפה כבובה. פיו
פתוח במקצת והוא רגוע. אין לו נפילות לנהר, או תאונות נוראות.
הוא אפילו גיבור בבריכה המקומית. והוא יפה כל-כך, שכבר לא אכפת
לי. לא אכפת לי שהמקרר שלנו מלא במשקאות תוססים, או שהוא הולך
מהר מדי, או מתחמק תמיד משאלות ושואל עליי. לא אכפת לי שהוא
מתעטש באמצע הרחוב, או מדבר עם בחורים אחרים, או מזיע אחרי
האימון בחדר כושר. בסוף הוא חוזר אליי עם חיוך וניחוח סבון,
מחבק אותי, מקשיב.
ואז, רק אז, כשאני חבוק בזרועותיו, אני מפסיק לחשוב על וובה
וחי את תום.
ואולי, קצת את עצמי.