היה קר בביה"ח.
"בוא נצא", פנה רון.
תיירנו.
בחורה צעירה ניקתה את הרצפה. היא טבלה את הסחבה בתוך קצף. ריח
סבון הציף את הנחיריים, ריח ביתי.
נזכרתי בימי בית-הספר, בניין תכלת בהיר קידם את פניי. הייתי בן
6. בן 9. בן 11. הייתי תמים. כעת בית-הספר רחוק. והים. נותרתי
במרחק דקות ספורות מן הים, אך לא ראיתיו.
"איך הגענו לפה?", תהיתי.
"אתה במונית, אני באמבולנס", הוא חייך.
"ברצינות. פעם היינו אחרים. הייתה לנו תקווה. מה קרה לנו?".
"באמת, יותם. אתה מדבר כאילו מחר בבוקר אנחנו מתים", הוא נאנח.
"לי היו הזיות, אתה פה מסיבה לא ידועה. זה מה שקרה לנו".
יצאנו מן הבניין, בוחרים ספסל רטוב פחות.
רביבים נחתו.
"ואם נחשוב על זה, זה לא בדיוק יעזור".
"אתה צודק", התבוננתי ברצפה. "פשוט... כשהייתי קטן לא חשבתי
שלכאן אני אגיע".
הוא הרצין. "גם אני".

האוויר היה חיוור ובניחוח חורפי.
רון הצית סיגריה.
נותרנו, קפואים.
"תראה", הוא קרא פתאום. "ברבורים!".
"איפה?".
"שם!", סימן הרחק.
לא ראיתי דבר. "רון...".
"כשהייתי קטן היינו הולכים לאגם, אני ואבא שלי ואמא וסבתא
ואחי... לפני שאבא חזר לרוסיה וסבתא נפטרה והכל. היינו יושבים
ליד המים, רואים את הנוף. הייתה רוח והיה קריר..."
"כמו עכשיו?".
הוא נשף את העשן מפיו. "יותר. אבל אז הברבורים היו מתקרבים,
וידעתי שאני אהיה בסדר".
"רון", התבוננתי בו.
"מה?", פניו נתונים היו ברוח, ב"ברבורים".
"באמת נהיה קצת קר".
"אז בוא", הוא קם, ניגב את הסיגריה בפח הקרוב, וזרק פנימה.
ניחוחו הקרחי תפס בי ללא התראה, כמו חיבוק.
חזרנו לבניין, מן הקרירות שבחוץ לקרירות שבפנים.
זה ביתנו.

התעוררתי מהצרחות שלו.
"תעזבו אותי! תעזבו אותי!", ייבב רון, מנופף בזרועותיו.
"ששש...", קמתי. "זה רק חלום".
"זה לא חלום", הוא בכה. "זה חי!".
"מה יש לך?", תהיתי.
"אני שומע אותם מדברים".
"אין כאן אף אחד, רק אתה ואני פה!".
"אני יודע, אבל זה נשמע כל-כך אמיתי...", הוא נשם עמוק.
"זה בסדר", כרעתי על ברכיי, מחבק את ראשו.
ניתקנו.
"אתה שומע, או גם רואה?".
"הכל. גם מריח".
"אני מצטער", קרבתי.
"אין לך סיבה".
"אז מה יהיה?".
"לא יודע", בהה בי. "יתנו לי תרופות. אחר-כך יפסיקו אותן. אחרי
זה נמות".
"אתה לא פוחד?", נותרתי.
"לא".
"אני פוחד למות, אבל אני פוחד יותר שלא יזכרו אותי", הסברתי.
"שלא יזכרו מי הייתי ואני איעלם".
"לא תיעלם".
"חבל שאי-אפשר לחיות לנצח...".
רון פתח את פיו. "זה שאתה מת לא אומר שאתה מפסיק לחיות".
בהקתי. "הפילוסוף שלנו חזר!", אבל הברק הזה הקדיר מהר מדי.

"זוז, תעשה לי מקום", נשכבתי לצדו על הסדין הצחור.
"מה אתה עושה?".
"מרגיע אותך".
הוא נאנח. "תודה".
"אתה תהיה בסדר", חיבקתי אותו. "אתה תהיה בסדר".
גופו היה חם וקרוב.
"אני לא לקחתי תרופות כבר שבוע ואני בסדר. עוד תראה. אנחנו
נהיה באגם, נחייך, נראה ברבורים. יהיה לנו קר, אבל נדע שהכל
יסתדר", ליטפתי את פניו, חש בזיפים הספורים.
רון לא ענה. התרופות הרדימו אותו.
התרפקתי על הפיז'מה הבהירה שלבש.
בחושך הוא נראה כמו ברבור.

לא נרדמתי זמן רב מדי. התבוננתי בקיר וברון ובתקרה. שיערו
הארוך היה מוטל סביב פניו, זורם. הוא היה יפה כמו גופה וחיוור.
פיו הפתוח במקצת נשף אוויר-ישנים.
חזרתי אל מיטתי הקרה מעט לפני 6:00, נזהר פן תבחין בי אחות
תורנית.
ופתאום נהיה לי ריק.

הבוקר נמתח בדממת קרחונים.

צחצחתי שיניים מול הקיר.
רון התגלח, קצף בסנטרו. הוא קילל.
"נחתכת?".
חיוך נבנה בו. "הם פוחדים שנחתוך את עצמנו במראות, ואנחנו
נחתכים בגילוח".
"לפחות כבר לא קר", ירקתי את המים.
"אתה יודע איזה קור בפלוטו?", תהה.
"בוא נטוס לשם יום אחד!".
"השתגעת?", הוא צחק. "תשע שנים לוקח להגיע לשם! נהיה בני עשרים
ושש!".
"כבר לא נהיה פה...", הרהרתי, ונסחפו בי נהרות של עצבות.
הברז נחתם.
"אני לא אהיה פה. אתה תהיה", הוא ניקה את סנטרו מן הרבב,
ויצא מהחדר.
נותרתי חסר הבנה. "אז בוא ניסע לאגם ביום שישי", רצתי.
"בוא".

מאז לא ראיתיו.

נתיב קריר נפתח בפני התיירים. הם התבוננו סביבם - בקירות
החיוורים, בתחנת האחיות, בתקרה. ריח תרופות ריחף ביניהם.
ספינות נאיביות על נייר.
רובי שכב על המיטה. "יריתי בה", הוא נהם.
בהיתי בנוף. פתיתי קרח נחתו, מכסים את החלון בקרירות. "במי?",
נפניתי.
"בה".
יצאתי מהחדר. "באמת...".

ב-16:00 הבחנתי בתיירים. הבחור נקש על דלת התחנה פעמיים.
הבחורה עמדה מימינו.
קרבתי אל הקיר הנתון מאחוריהם.
הבחורה התבוננה בי.
ברנר יצא אליהם. "היי!", חיוך רחב נפתח בפיו. "מה שלומכם?".
היא הרחיקה פניה.

רבקה חלפה במסדרון.
"את יפה היום", חייכתי.
"תודה".
"תגידי...".
"מה?", נעצרה.
"איך החלטת לעבוד פה?".
"רציתי לעזור לאנשים", היא הסבירה.
"לא ידעת לאן את נכנסת".
"עכשיו אני יודעת", תינתה, ועיניה, פיסות ים על חרסינה רפה,
בהקו.
"לא", הנדתי בראשי. "אף אחד לא יודע מה זה מחלקה סגורה. אף אחד
לא היה שם. זה מקום רחוק, קריר כזה, שרואים רק בסרטים. את
מתאהבת במישהו והוא לא מספר לך, 'היי, הייתי מאושפז ארבעה
חודשים כי הראש שלי ציווה עליי להרוג'. לא, הראש שלו לא ציווה
עליו להרוג. הוא הרגיש שמושכים לו ת'רגל".
"אתה מדבר על רון?", לא ציפתה לתשובה. "זה לא רק זה".
"זה כן".
"אם הוא היה בלי תרופות והקולות היו אומרים לו להרוג, הוא היה
הורג".
"ככה מדברת מרפאה בעיסוק? רון לא רוצח!".
"ואם הוא היה?".
"זה לא משנה", נזפתי בה. "תנו לי לראות אותו!".
רבקה נאנחה, יפה פחות, והתרחקה ממני.

ארבתי לברנר מחוץ לחדרו. ישבתי ברווח שבין הקיר לרצפה,
והמתנתי.
רק ב-16:47 הבחנתי בו קרב מתחנת האחיות. "תחזירו את רון לחדר
שלי!", ניצבתי.
"יותם...".
"מה הבאתם לי את האידיוט הזה? הוא משגע אותי. בסוף תצטרכו לשים
אותי בבידוד".
ברנר נותר נינוח. "קודם כל, תירגע".
"איפה רון?".
"רון לא כאן", הסביר. "תראה, אני מצטער בשבילך, אבל הדברים לא
תמיד קורים כמו שאנחנו רוצים. אין מה לעשות. אתה יכול לבכות
מהיום עד מחר, ואתה יכול לחייך".
"הנה", הרחבתי את פי בחיוך חתום, מזויף. "זה עוזר?".
ברנר צחק. "יהיה משעמם בלעדיך".
"אין לי מצב רוח לבדיחות", נזפתי ותיירתי מהם.
רק בקצה המסדרון פניתי לאחור, מבחין בברנר הניצב שם כעץ עצוב,
פניו חפויים, ופונה ונסגר בחדרו.

פתחתי את דלת מס' 6, אך רון לא היה שם עם Placebo, או התווים
הניתזים, או התוף.
רובי נותר במיטתו, בוהה. "יריתי בה", הוא נהם.
"במי?".
"בה".
"לך תזדיין", יצאתי.

הבחורה ניקתה את המסדרון.
"את יודעת איפה רון?", בחנתי.
היא הייתה יפה יותר מרבקה ונקייה יותר מבפנים. עיניה נפתחו
אליי, טורקיז רב ובהיר. היא נותרה. "לא".

הרקיע החוויר, והתיירים זנחו את הבניין, שנותר שם, קריר
ויתום.
"ביי!", קראה רבקה. "תבואו מחר לקורס!". היא פנתה.
"רבקה, את יודעת איפה רון?".
"חכה רגע", נקשה על דלתו של ברנר.
חריץ נפתח.
היא נבלעה בפנים.
"לא, אנחנו לא יכולים".
קרבתי.
"הוא כל הזמן שואל...".
"אני יודע. מה תגידי לו?", תהה.
"את האמת".
"אסור לך!".
"יש לו זכות לדעת!", תינתה.
רחקתי במהירות.
הדלת נפתחה, ורבקה והקיר...
"איפה הוא?", התחננתי. "בבקשה".

רבקה נאנחה. "תראה...".
נזכרתי בקצף הגילוח, בתכלת, בברבורים.
תקווה נפתחה בי.
"הוא...".
"תגידי את זה כבר, לעזאזל!".
"הוא הטביע את עצמו", לחשה. "באגם".
התבוננתי בה, פי קרוע לרווחה. נותרתי במקומי וקפאתי. "אבל הוא
לא מהמתאבדים. אני מהמתאבדים, רובי מהמתאבדים", צרחתי. "לא
רון!". תפסתי בפניי. רקותיי צרבו. לא ידעתי לבכות. לא יכולתי.
"כל התקופה הזאת שהייתי בבית-חולים, זה לא היה בשביל בריכה
חינם או בשביל לצאת מהבית או לחפש חברים. זה היה בשבילו. את
מבינה? בשבילו! למה לא אמרת לי?".
"חשבתי שצריך לספר לך, אבל דוקטור ברנר לא הסכים. הוא אמר שזה
יהרוס אותך! הוא אמר שתישבר! אני מצטערת...".
"אין לך סיבה", רחקתי מהם.
"יותם!", שמעתי את קולו של הפסיכיאטר יורה בי. "מה עשית..."
הרחתי סבון, אך לא ראיתי מאום. צנחתי על הרצפה.

נתנו לי תרופות על מיטה קרה, זריקות שלא הרגיעו את הרצון
להיזרק.
ריחפתי. באחת ההזיות ראיתי את רון מחייך, ואז הבנתי שזו החברה
היחידה שנותרה לי בכל היקום.
"הוא איננו", יריתי בה. "התוף והבושם שלו, והמוסיקה, הכל אצלי.
אבל הוא לא. הוא נעלם".
הסחבה נחתה.
היא כרעה על ברכיה וחיבקה את ראשי. "תזרוק הכל. רק ככה תוכל
לשכוח אותו".
ניתקנו.
"אני לא רוצה לשכוח אותו! אני רוצה שהוא יחזור!", התבוננתי
בה.
"הוא לא יחזור, תבין. אתה חייב להרפות ממנו. רק ככה תחזור
לחיות. ואולי... אולי תשתחרר".

נסעתי לאגם.
ראשונים נזרקו הצלילים. קופסאות הפלסטיק הקרות עם התמונות
בחזית - הבחורה העירומה, המתכתית, של Placebo, גון עורה האפור
התערבב בתכול הקודר. "תרופות", נכתב בשפה רחוקה. חיוך מריר
נפתח בי. כמה סמלי. אחריו חזר התינוק של נירוונה. בתום זמן רב
כל-כך גם אותו אף אחד לא יזהה. רק השטר נותר במים מ-91', דהוי
מציפייה שמשהו יקרה. אפילו את הדיסקים שצרב לי זרקתי הרחק. כל
התווים של Slipknot ו-44+ הפכו למימן. רוח קרה נשבה על פניי.
התבוננתי.

אחרי הקולות נעלמו הפנים. נער עדין בעל שיער ארוך וחולצה עם
הדפס של גיטרות. חברה חיוורת מקרח, בהירת שיער. יפים כמו שרק
העיניים העצובות שלהם יכולות להראות. מאחוריהם הרחוב. הוא לא
היה כזה במציאות. לא. בחיים האמיתיים היה לו חיוך שהציג קוביות
קרח קטנות וחניכיים, אבל רק בצד הימני. הפינה השנייה של הפה
נשארה במקום. אצלי היא רעדה. אבל הרוח הוסיפה לזרום.

בהיתי בפיסות הנייר השטות על פני המים ברוגע, נרטבות לאטן.
רכנתי. התוף השבור היה מונח על אדמת האבנים האפורה-כחלחלה,
שחזרה ונישקה את התהום. הוצאתי ממנו את הבקבוק הקטן, הבהיר,
ונחתתי על נקודת החיבור בין פיותיהם. רגליי נרטבו. גרוני נחנק
כשריחו פגש בנחיריי.

נזכרתי באופניים וברובי מים, בבניין הקר, ביופי הזה, בתרופות.
נוף תכלכל סבב אותי. אימצתי את הבקבוק לחיקי, קירבתי לנחיריי,
נושם מן הבריזה המתקתקה שלו. אחר קמתי, הנפתי את ידי והשלכתי
הרחק. הבקבוק התנפץ לרסיסים. לא רק הוא. כעת ריחו יהיה במים,
הרהרתי. והברבורים ייבבו. אולי יבוא שוטר במדים חיוורים וייתן
לי קנס. שיבוא. שמישהו יבוא. שרק יתבונן.

אבל הרוח הייתה העדה היחידה. היא הרעידה את צמרות העצים הכהים,
הרחוקים, פיסות של ירוק בתוך ים הקרח הזה. אוויר צפוני. "אוויר
מובחר", היו אומרים. לא יכולתי לנשום.

אחרי הניחוח נותרתי חירש, עיוור, תתרן. זה מצחיק, נכון? איך
אפשר להשוות תתרנות לפגמים שכאלה... מילאתי את ריאותיי אוויר
ריק. הרמתי את הסדין הקר, התפור כנוצות ברבור, נקי מרבב
וחיוור. בדיוק כמותו. חיבקתי את הסיבים הקרים בחוזקה. לא נותר
בהם שום ניחוח של מרכך כביסה או סבון או של פיו. המים הניתזים
עליי לאחר רחצה. סנטרו העטור קצף גילוח. הזיפים הספורים. תווי
Californication שניגנתי יותר מדי. סירה אחת עגנה הרחק מימיני.
נשכבתי על האבנים והתפרקתי.

הברבורים ייבבו. אבל אף אחד לא ידע. רון לא טבע. זה אני. רציתי
שהוא יהיה ברבור.