נשאנו תפילות,
אך אתם לא באתם.
כמהנו את מגע גופכם,
אך אתם לא שבתם.
רצינו רק עוד פעם אחת ודי לצוות את החיים,
אך אתם לא הגעתם.

נישאר שבויים,
שבוי של המגלומניה,
חנוטים בתוך מחשבות לא שלנו,
שותקים, מקבלים לא יוצאים,
אין מקימים צעקה,
איכה, לאן נעלמנו?

שלחנו לתפארת,
לא קיבלנו אף לא מזכרת.
ומתוך תקוות ואינסוף אכזבות
ארונות שחורים הוצאו מהמשאיות.
מוטמנים אוצרותינו בתוך קופסה חונקת,
פרחים שלנו עדינים ששיוועו למים, אור, אהבה וקצת תקווה.
לפחות בדרכם האחרונה יזכו לכפרה,
אנחנו את שלנו כבר טמנו עמוק בתוך אדמה לחה.