ערב ראשון הגעתי למסעדה שבא היא עובדת. לאורך כל השיש שבת
הכנתי אלף מודלים ותוכניות למפגש איתה שכולם נפסלו על דעתי
כאשר גיליתי בהם פגם או שניים או שסתם הם לא נראו לי. החלטתי
ללכת בעצתו של הסמל שלי במסלול שאמר לי פעם שהתכנית היא טובה
היא האלתור. וכך היה.


שנכנסתי למסעדה היא הייתה ריקה מאנשים אבל היא עוד הייתה שם
מנקה שולחנות ומסתחבקת עם חבריה לעבודה ותמיד עם חיוך ממזרי
עיניים נוצצות והשיער הזה השחור הארוך שפורע את פרצופה המלא.

אני עומד מולה כנראה חצי בשוק וחצי נציב מלח ואין לי שום מושג
איך אני אמור להמשיך מפה. אבל כנראה הגורל קבע שאת הצעד הזה
היא תעשה כי היא מבחינה בי ומחייכת אלי את החיוך הכי ממיס
שמישהי אי פעם חייכה אלי.

"הי זה אתה עם העיניים העייפות", היא אומרת: "מצטערת אנחנו
סוגרים עכשיו".

רק שפה מתחיל חלק האלתור שלי, "האמת שבאתי לחפש את הארנק שלי
יש סיכוי שמצאתם אחד כזה?"

"אמממ... אני לא חושבת תן לי דקה לחפש היו בו סימנים
מיוחדים?"היא אומרת והולכת מאחורי הדלפק ומתחילה לחפש

"שחור עם כרטיס להופעה של הסלמנדרות  (להקה ירושלמית עכשווית
תכלס אני לא מת עליהם אבל זה הדבר היחיד שעלה לי בראש)"

זה מדליק אותה כי היא חוזרת אלי עם מבט מתלהב שכזה ואומרת"יו
אני מתה עליהם הסקסופוניסט שלהם שכן שלי ככה שתמיד יש לי
כרטיסים להופעות שלהם חינם"

"הם אחלה"אני זורם עם זה "תכלס מאז יום הסטודנט לא ראיתי אותם
אבל הם מופיעים עכשיו הרבה בעיר  אני לא התנגד לאיזו הופעה
טובה"

"שמע הארנק שלך לא פה מצטערת", היא אומרת: "אבל אולי אני יכולה
לעניין אותך בכרטיס להופעה שלהם בחמישי הזה ב"מעבדה''?"

הופה התקדמנו זאת לא בדיוק פגישה אבל התקדמנו.

"בטח למה לא אז אני פוגש אותך שם"

"כן בשש וחצי ותבוא בלי עיניים עייפות הם הולכים לתת הופעה
מטורפת"

"יופי נתראה שם"

"בכיף"היא מחייכת אלי וחוזרת לדלפק

אני מתחיל ללכת החוצה ורק אז אני נזכר בפרט אחד ששכחתי

"אגב איך קוראים לך"

"עידית"היא אומרת לי מאי שם מאחורי הדלפק, עידית שמגר"

"אני נדב אסיגר"

"נדבר כבר שם נדב אסיגר"

אולי אני מתחיל להזות אבל גם מהדיבור שלה גם שאני לא רואה אותה
אני מוכן להישבע שהיא מחייכת.

אולי הצלחתי להתחיל משהו. נראה בחמישי הזה