היה זה יום קיצי וחמים ביותר, השמש הנצחית התקבעה בתכלת הים
השמימי זרועותיה נוקשות וחזקות מאוד באותו צהריים, הכל היה
חמים בשדה החיטה הזהוב,  שיבולי החיטה נעו עם הרוח הקרירה
מורידים ראשם מפעם לפעם מתפללים בתנועות חלושות שהרגע לא ייגמר
ויישאר לעד, צחוק הילדים המצלצל כפעמונים עדיין נישא באווירת
הילדות השברירית,   פיסת אדמה טהורה בעולם כ"כ מלוכלך,  גם
בימים בהם השמיים היו קודרים מתמיד הכל התנהל בצורה מושלמת,
יצירה יחידה של הטבע אשר נשארה איתנה כנגד כל מכשול.  

זר פוסע בשדה החיטה, קצות השיבולים מגיעים לברכיו נאחזים לרגע
ומרפים עם המשך הליכתו,  שערו הכסוף מתעופף ברוח כים גועש
מסנוור כמתכת תחת השמש,  שפמו מטופח ומסודר היטב,  ידיו חזקות
ובריאות ורגליו כמכונות מלחמה משומנות,  הזר רק נער אך ניכר
בעיניו חשכה של אלף שנות חיים.
אל הגיע לגן! ורצוי לקבל אלים בברכה פן יכה בצמחים וימית את
החיות וכולם יאהבו את אל הירח הכסוף אשר פניו העדינות, פוסלו
על ידי אם האדמה המתוקה, משרות שמחה על הכל  וההערצה אשר משרים
עליו המארחים מחזקת את נפש עלם החמודות,  מניע אותו אל עבר
מטרתו.

שמו של הנער אינו ידוע וכך גם מאיפה הגיע ומה מעשיו בשדה החיטה
הזהוב, רגליו נעות במהירות וזרועותיו מניעות ודוחפות את גופו
שנע קדימה וישר מחפש ומפריע לשלוות השדה, השיבולים  אינם
מקבלות אותו בברכה  ותופסות הן בחוזקה בברכיו האימתניות
וכשמגלות שהזר חזק מידיי מבקשות את עזרת הרוח המפעילה את כל
כוחה עד כדיי אודם  אך חלשה היא  כנגד חום האור הפועל מלמעלה .
וכך הנער ממשיך לשוטט , מועך כל דבר העומד בדרכו,  מניע ראשו
לכל הצדדים שולח צווארו קדימה ואחורה , והגרוע מכל, עיניו,
חרקים קטנים המחפשים מזון,  זזים בצורות מעגליות יורים חומצה
ורעל לכל עבר מטמאים את כל מה שטוב וטהור במקום זה.
והכל מפחד מעיניו של הזר-מה מחפשות העיניים הללו?  למה באו?
ולמה דווקא עכשיו?

הזר מחפש ומחפש והשעות חולפות ועובר לו יום ועוד יום  ולבסוף
מתייאש , קורס על ברכיו ומרים ראשו אל האור, אל הישועה. חום
גופו עולה מתחת לבגדיו הארוכים ופניו הופכות אדומות יותר ויותר
.נשימתו מואצת ושפתיו היבשות מתנחמות מגליי הרוק שנהדפים מפיו
עם כל נשימה , עפעפיו יורדים בהילוך איטי סוגרים אותו מהעולם
מתירים לראשו רק אור שאפילו הם אינם יכלים לחסום.
עוד כמה רגעים יתעלף תחת  הים האדום, הוא, אל הירח הכסוף, שולח
את ידיו החלושות לכפתור חולצתו ובמאמץ קל משחרר את האחיזה
מגופו הלוהט עוד כפתור ועוד כפתור עד שעור הבד כבר אינו עליו
וישר עובר לגשש על עבר כפתורי מכנסיו וכשסיים את עבודתו והיה
ערום לגמרי , יליד של הטבע שחזר הביתה, פקח את עיניו ובחוץ כבר
האיר החושך.
עכשיו כבר אינו זר יותר , לא בגלל זמן שהותו במקום אלא  אופן
מנהגו כעת - לאחר שהסדיר את נשימתו והתרגל לרוח העוטפת את גופו
השברירי הרגיש איך העייפות מכרסמת את שארית כוחו האחרון וכמו
תינוק לצד שד אימו התכרבל בתנוחת עובר על כריות העשב הנעימות
ועצם את עיניו עד שראה את סוף חייו לנגד עיניו - ונרדם.

בחלומותיו המתוקים כדבש רדף אחריי דובונים משוקולד ורכב על
סוסי מים מתוקים, ומהותו הייתה צעירה בגוף תינוק צעיר ובריא
ובהגיעו לחוף סוכר צהוב בשמיי מרציפן וקרמל ,  נופף לסוסי המים
לשלום ורץ ישר אל האי הנהדר ובאחת משלוליות המים המתוקים אשר
היו על החוף הבזיק לעיניו מחזה מעורר יראה, הוא בטח מדמיין -
צחק התינוק, אך הפחד שאחז את התינוק החל לטפס אל תוך גופו וכאב
חזק כיווץ את בטנו העגלגלה הוא חייב להיות בטוח שדמיין, בצעדים
מהססים החל ללכת לכיוון השלולית וכאשר נעמד ליד המים הוריד לאט
את ראשו רוכן כלפיי השתקפותו, ושם במקום פניי התינוק הצעירות
והעדינות גילה את פניו הזקנות והמקומטות צוחקות, חיוך מרוח על
פניי הזקן חושף פה ערום משיניים והקמטים, אוי הקמטים! מסביב
לעיניים , בגרון , במצח - התינוק הקיא והצחוק הצרוד של השק
הקמטים נמשך ונמשך והתינוק צורח ומכסה את אוזניו ועם הזמן
מרגיש את ידיו גדלות במהירות וכך כל גופו צומח כעץ תחת דמעות
השמיים, מעלה שורשים ורגליו מתארכות כענפי אורן והזה צורח
וצועק בורח מעצמו וככל שהצרחה נמשכת כך הטון משתנה, עוד שנים
ועוד חודשים עוברים על הצרחה ההולכת ונחנקת,  אנקת קול כבר
עולה לו במאמץ - הוא חייב לנוח וזורק את עצמו על החול ומתנשף
בחוזקה כסוס גוסס,  שיעול מכווץ את גרונו היבש ומתחיל להשתעל
לרקע קולות הציוץ הבוקעות מתוכו ואחריי ההתקף מרגיש שידו רטובה
 ומגלה  שהיא מרוחה בדם ומוגלה ומצדדי ראשו מרגיש רטיבות וכך
אוזניו - מפרישות חומרים מגופו הרקוב ראייתו הולכת ומתערפלת,
טעם מר ומלוח כובש את לשונו והטעם נורא כרעל והוא מרגיש שבכוחו
להקיא ובחילה אופפת את מוחו ובהתכווצות אחת מקיאה מיני דברים -
ממתקים ומוצצים חיות מחמד וצעצועים, כולם מכוסים בריר, דם
ומוגלה.

ילדה בוכייה הולכת בצעדים עקומים בתלם השביל שנחקק בזיכרונה ,
מטירה גשמים מלוחים מהולים בדם, חבולה היא הילדה ומדממת מעיניה
העיוורות ומאפה הקטן והמתוק כסוכרייה.
רגילה הייתה הילדה לחטוף מכות מאביה מאימה ממוריה ומהילדים
בכפר אשר צחקו עלייה כל פעם שנדפק ראשה בעמוד או שרגלה שקעה
בשלולית.
בשדה החיטה הזהוב ידע הילדה פינה בין שני סלעי אדמה,  כל
מכאוביה שפכה על הסלעים ודמעותיה יצרו עם השנים נקלים שהקטינו
עם הזמן את מקום מחבואה מן העולם.
בשעה שכיוונה פעמיה בן שיבולי החיטה החניק לאוזנה מן אנקה
שהתחילה כחוט דקיק והתרחב לחבל, כל צעד שנתנה נוסף אריג קול
מיוסר, והקול מתחזק והופך לצרחה ואוזניה מזדעזעות מן הכאב
החולני, כל חייה לא ידעה הילדה רק כאב ועצב כל פעם כאשר בכתה
גילתה לתדהמתה איך יבבותיה משתנות לעמוקות יותר חזקות ונוקשות
יותר, הצער והייסורים בקול שהגיעה לאוזניה היה כה עמוק כים
סוער ונוקשה כברזל חרבות  עד שחשבה שלבה יישרף מחלחלה.

המידה שלבה דחה את קולו של המוות היה שווה בערכו למידה שבה
קיבל אותו, אימץ אותו, חיבק אותו ואמר לו בקול מתוק כרעל שהכל
יהיה בסדר ובן רגע לדקור אותו בניסיון לחלץ עוד מן הכאב הלא
אנושי הזה, גופה השתוקק לעוד מן מכאובי העולם החדש שנפתח
לפניה, היא נולדה מחדש ולא כפרח אלא כקוץ הצמא לדם.
החולנית הקטנה הפעימה צעדיה, נעזרת בקול  כעיניים  והצרחות
מתחזקות ורגליה מקשיחות ומאיצות עוד ועוד ובפיצוח ראש נפלה על
האדמה הרכה ופניה מלאות דם אך אינה שמה לב לעניינים תפלים כגוף
ונפש. הסבל. היא רוצה שיקיף את גופה.שיעטוף אותה.שיתן נחמה
שהאהבה מעולם לא הציעה.היא לא צריכה אהבה, אהבה מובילה לסבל אז
עדיף כבר לקבל את התוצר מאשר לחיות בעולם מתוק ושקרי וכשהתוצר
מגיע בצורה כ"כ גולמית וטהורה כזאת - אינך יכל אלא לפרוש את
ידייך האנושיות ולתת לנשמתך האנושית להתרומם על ענני השאול
השחורים. העצבות והשמחה נגמרים אך הסבל נמשך לעד.שחור של תוהו
ובוהו שאינו נגמר.
בבטן אימך מעולם לא היית כל כך מאושר ושלם.חיבור שלא ניתן
להפרידו.הקירות המרופדים הנוזל החמים המקיף את הוויה ההתחלתית,
המזון המוזרם ישר אל תוכך...
ופתאום, פשוט ביום אחד, יד הרוע מושכת אותך אל עולם שכלו
גיהינום, החיבור שחשבת שלעולם לא ייגמר שיספק את כל צרכיך,
החבל החזק בעולם - נקרע כחוט השערה.אתה צורח מאיים ומתחנן:
"החזירוני אל מקומי! לשם אני שייך, לשם! שם היה לי טוב!
תחזירו!!!" כל כלך מושקע במאמץ, אך לשווא.
נוזל קר כקרח ממלא את ריאותיך אתה מנסה לחלץ אותו ממך אך
בסטירת ישבן וייסורי תופת הנך נאלץ לבלוע את מי הקרח הממלאים
את גופך, אתה נשנק ומפרכס - מעולם לא הרגשת כה חסר אונים.
בזמן כה מועט אתה מגלה כי חייב אתה לשתות את המים הפושרים
ואוכל ושתייה ונוחות ואהבה וחום אינם דבר המובן מאליו, אתה
צריך לשקר לתחמן לבגוד לרמוס לבזוז להרוג בשביל להשיג את
מבוקשך, החבל נקרע וכך הקשר לגן עדן. האדם נולד בסבל והסבל
נולד באדם.

כאשר הגיעה אל מקור הקולות, כבר לא הייתה ילדה.גופה השתמר אך
נפשה החלה לדעוך.
כה קרובה הייתה למוות שברגעיה האחרונים לא רצתה אלא ללטף אותו
להרגיש אך הוא נראה וכשתגשים את משאלתה - שיעשה בה כמבוקשו.
בתנועות איטיות שלחה את כפות ידיה הגמדיות אל עבר מותה.
כל חייה עיניה גילו לה רק שחור, הסוף תמיד היה שם בעיניה
בצורתו האמיתית כל שהיה עליה לעשות הוא לשלוח את ידה, בסיוטיה
הגרועים ביותר גילה לה את פרצופו האמיתי וזו הייתה מתעוררת
בבכיות ופנים מגואלות זיעה, אך הפעם בהתקרבה אל הסוף, השחור
מעולם לא נראה  יותר מזמין.

למוות צורה מוזרה, תהתה הילדה - שערו קצוץ כעשב שוטה ושפמו
מלוכלך ציפורניו מחוספסות וידיו השמוטות מלאות קרעים ויבשות
ממחוסר במים, בטנו קשיחה אך מלאה צלקות בצורות וגדלים שונים,
חומה החל לעלות ולבה החל להאיץ,  ידיה שוטטו בפחד וסקרנות
במורד הבטן מתקרבות עוד קצת אל עבר הלא נודע אך בציוץ קטן קפצה
הישר אל הברכיים, גם הן היו חזקות אך במקומות מסוימים הרגישה
בליטות בעלות מרקם שונה משל שריר חשבה לעצמה אך צרחותיו
וגניחותיו כבר שברו את קו מחשבתה,  היא רצתה להתחבר אל המוות,
אל חבל הטבור שייתן לה כוח.
וכך, פרשה ידיה וחיבקה את בית חזהו של הזר, וחיכתה למוות שיעשה
את מהלכו, והשעות עוברות להן והילדה כבר נרדמה והילדה חולמת
ובשעת התרדמה החלה לעלות על גוף הזר וכעבור כמה רגעים שכבה על
גופו ושקעה חזרה לתרדמת, ישנה הילדה שנת ישרים וחלומות ערבים
עלו במוחה. חלומות העולים על נפש האדם.
בחלומה הייתה זקן אשר נשמתו הוגלתה מן השאול ונדחתה מגן עדן
ולכן נגזרה עליה לחיות על פני הארץ עד לסוף כל הדברים.
וכשהתעוררה, גילתה לתדהמתה שגופה התמזג עם המוות.