שוכבת לצידך במיטה, מצטנפת לצד גופך העירום. שקט עגום ללא
מילים. ואתה כבר בחלום השביעי, ומבחינתך - אפשר להחליף אותי
בכרית נוספת, בצללי לילה, בערימות הבגדים.
ואני נושמת בכבדות לצדך, יודעת שזה הלילה האחרון שלנו, יודעת
את זה עמוק בלב למרות שאף אחד מאתנו לא אמר מילה, כי כמה זמן
כבר אפשר להתאפק, וכמה זמן אוכל להמשיך להעמיד פנים שאני חלק
מהריהוט, מערימות הבגדים, מצללי הלילה. מתקרבת אליך, מנסה עוד
קצת לחוש את הניחוח המוכר, לשאוף אותו כל עוד אפשר ואתה נרעד
ומסתובב לצד השני. ואני לא מבינה, נקרעת, מבולבלת, איך אתה
יכול לחדור לגופי בלהט כזה ורגע ולאחר מכן להיות זר, אדיש,
אטום, לראות את החדר ישירות דרכי כמו הייתי שקופה.
שוכבת לצדך, מנסה להחניק את הדמעות, מנסה לבלוע את העצב, כי
אין לי מקום יותר בשבילו, וזעקתי נבלעה בגרון כבר מזמן. מה
הטעם? עוד יומיים תלך ותשאיר אחריך חור שחור, תהיה זר, מוקצה,
תעיף את קיומי הצידה כי יכולת להחליף אותי בכל אחת אחרת, ואני
אתנער מכל שאריותיך כי אחרת אתמוטט מכאב.
ולמה הכאב? לא איבדתי אהבה, לא נפש תאומה, לא אחוש שוב את הכאב
הישן של לקרוע חלק ממני לגזרים. רק כאב על שעות רבות וריקות
לצד אדם שלא אהב בי דבר, על שורשי רגשות עקרים, על התעלסויות
מהנות וריקות מתוכן. וקר לי, קר לי שם לצדך ואני נרעדת, גומעת
את עורך, אוספת שאריות אחרונות של מעשה האהבה ומנסה בצורה
נואשת,מגומגמת ומגושמת להבין איך אפשר להתאחד עם מישהו כל כך
הרבה פעמים, לבלות במחיצתו כל כך הרבה שעות ועדיין לחשוש מכל
חיבוק, מכל נשיקה, ועדיין קרבה תהיה מעשה של פחיתות כבוד.
זה לא צריך להיות כך, אני יודעת לבסוף, וזו לא שאלה של זמן או
של ההבדלים הטבעיים בין גברים לנשים. זה מה שקורה כשמסתפקים
בשקל וחצי, בהנאה קלילה, במקום המשני הזה, כשמתפשרים. ואני כבר
מפנטזת על בחור ממושקף וסמיך בלורית שיסחף אותי אליו בהערצה,
שיחייך באקסטזה אחרי כל נשיקה, אהבה אמיתית.
אני עדיין שם, לצדך במיטה, נאבקת לא להיבלע בצללי הלילה,
בערימות הבגדים, מתקרבת קצת, רק לחוש את נשימתך, חשה כמסיגת
גבול. "אני אתגעגע אליך", לוחשת סוף סוף, ואתה עדיין לא זע.
משפט כה פשוט, כה טבעי, שעדיין לא הצלחת לומר אחרי חודשיים
וחצי, אחרי עשרות פעמים של מעשה האהבה, כמה אבסורד. כי כיצד
אפשר להתגעגע למישהי שתשכח אחרי יומיים?
ומילותיי נבלעו בגרוני, עקרות ובטלות. לא יכולה לכעוס, לא
יכולה לצעוק, לא הובטח לי דבר, נכנסתי לזה בדעה צלולה. יודעת
שאולי צורך עז כשלי לאהבה אינו נפוץ כל כך, אבל שאם זוגיות היא
הקרירות הנונשלנטית שהענקת לי - אזי כל שירי וסיפורי האהבה הם
שקר מוחלט, והעולם הוא מקום נורא יותר מכפי שחשבתי. לא יכולה
לכעוס, לא יכולה לזעוק, רק יכולה לרעוד שם לצידך, ולאחר מכן
לבד במיטתי, לרעוד הקור הנורא של קרבה ללא רגש, של קרבה
שהענקתי ביודעין לאדם שלא ידע להקשיב לי, להרגיש אותי ולחוש את
הקסם ולו בתכונה אחת מאופיי.
יכולה רק לכתוב לך, בעצם לכתוב בשביל עצמי, אבל חייבת שתדע,
כנראה גם לא תבין, לא תתחבר, גם לא חייב להגיב, לא חייב כלום,
רק חייבת שתדע, להציל את הניצוץ היחיד בתוכי שעדיין בוער שם
בשבילך, לדעת שכל זה לא היה לשווא.
לזכור בדמעה בודדת איך קמת באותו יום, ללא חיוך, ללא חיבוק,
מחית קורי שינה בפנים אטומות, נשקת לי נשיקה חסרת תוכן ויצאת
מחיי.
ואני? לא אסתפק יותר בשקל וחצי. לא אכנע לקור.