אני רואה אותך. ישנה. אהובה. שלווה סוף סוף. יפה. ואני מרגישה
אשמה. אשמה על כך שאת לא מרוצה. זה מציק לי. אני רואה את זה
בפנים שלך. בעיניים. בפה. ואני רוצה לתת לך את מה שאת חושבת
שאת צריכה. אבל אני לא יודעת אם זה נכון. אז אני דוחה לאחר-כך
ומייד נזכרת שאין אחר כך. שהכל חולף. שאפילו אם האהבה שלנו
תמשך לנצח - המוות עדיין יפריד בינינו.

וזה כואב.

תמיד אפשר לאהוב יותר. תמיד אפשר לעשות יותר. להיות רגישים
יותר. חכמים יותר. מבינים יותר. אבל השאלה האמיתית היא אם אפשר
לאהוב את מה שיש. כי ה"אפשרי" הוא תמיד אהוב - בעיקר משום שהוא
לא נמצא.

והמוות מונח שם, בינינו, כאבן שאין לה הופכין, כובל אותנו אל
האין, משחרר אותנו מהחיים. מהיקשרויות. מאנשים. מאהבות.
מביטחונות. מהגיונות.

וזה כל כך כואב לי לפעמים.

פרידה. בגידה. מחויבות ריקה. מעטים הם אלו שמוצאים אהבה.

הכנות שלי הורגת אותי. הכנות שלי הורגת אותנו. הכנות שלי
הורגת.

אני רוצחת את האהבה על מנת להציל את הכנות. אני קוברת אותה
בבית העלמין הישן של ילדותי. באותו מקום בו קבורות האמונה
והתקווה.

אני לא יודעת לאן ממשיכים מכאן.

אז זה בטח הכיוון הנכון.