"בעצור ימינה, אחר כך השביל מתעקל שמאלה. את פונה ימינה,
ממשיכה ישר, עוברת כיכר והולכת עד שאת רואה שלט 'נווה תות'."
"רגע, מה זה היה אחרי העצור ימינה?" כיוונים אף פעם לא היו הצד
החזק שלי. מצד שני, שום דבר אף פעם לא היה הצד החזק שלי. אני
בן אדם של צדדים חלשים.
האיש הצעיר הרים את משקפי השמש שלו על המצח, והסתכל עלי במבט
שמנסה להבין אם אני צוחקת עליו, או שככה אני באמת. היו לו
עיניים חומות, נעימות כמו קטיפה. יש לי חולשה לבדים רכים
ונעימים.
אחר כך הפנה את הקטיפה לעבר השעון שעל פרק ידו ואמר: "בואי
איתי, אני אראה לך איפה זה".
"אה... תודה, זאת אומרת, אני אסתדר" נבהלתי פתאום. "אני אפנה
בעצור שמאלה ואשאל שם. לא התכוונתי להטריח אותך".
"בעצור ימינה" הקטיפה חייכה אלי, והגוון החום שלה העמיק. "זה
בסדר. זה ממש לא רחוק, ויש לי קצת זמן. משי תשמח לעשות טיול
יותר ארוך".
ככה יצא שהכרתי את יונתן.
משי, הכלבה שלו, רצה לפנינו, ומדי פעם נעצרה לרחרח עץ, או
לעשות פיפי על איזה דשא, או שסתם עמדה וחיכתה עד שנתקרב אליה
קצת, ואז המשיכה לרוץ. כל הדרך הוא הסתכל עלי בעיני הקטיפה
שלו, שאל שאלות, ונראה כל כך מתעניין. לא הפסקתי לדבר, כי לא
ידעתי מה חוץ מזה לעשות: "אני באה לראות פה בית. אני חושבת
לעזוב את העיר ולעבור קצת לכפר, זאת אומרת, לא ממש חשבתי על זה
עד לפני שבוע, אבל אז החבר שלי אמר לי שהוא רוצה להיפרד. הוא
אמר שהוא לא יודע, זה לא מרגיש לו נכון ואולי הוא פשוט עוד לא
מוכן למחויבות. אולי הוא באמת לא מוכן עדיין למחויבות. אני הרי
אף פעם לא שאלתי אותו. אולי אם הייתי שואלת, לא הייתי נשארת
איתו כל כך הרבה זמן, אבל מצד שני, בטח בכל זאת הייתי נשארת.
בכל מקרה, הייתי צריכה לעזוב את הדירה כי היא שייכת לסבתא שלו,
ובתל אביב כל כך יקר, ואני בסך הכל עובדת בחנות ספרים, אי אפשר
לשלם עם זה שכר דירה בתל אביב, זאת אומרת, יש לי מקצוע שהייתי
רוצה לעסוק בו. למדתי רפואה סינית, אבל אין בזה כל כך הרבה
עבודה, זאת אומרת, יש, אבל אתה צריך לדעת לשווק את עצמך, וזה
לא ממש הצד החזק שלי...".
הוא שתק והנהן, ואני המשכתי וסיפרתי לו שבגלל זה החלטתי לנסות
לצאת מהעיר אל הכפר, וראיתי מודעה של בחור שמחפש שותפה בנווה
תות, ואיך שירדתי מהאוטובוס הלכתי לאיבוד ו...  
ככה יצא שכשהגענו לבית, יונתן ידע עלי הכל, ואני לא ידעתי עליו
שום דבר חוץ ממשי וקטיפה.

החצר היתה גדולה ובמרכזה עמד עץ תות ענק עם ערסל תלוי על אחד
הענפים שלו. הבית היה קטן וישן, עם גג רעפים דהוי, ספה אפרפרה
בכניסה ודלת רשת. דפקתי עליה, ואחרי די הרבה זמן פתח אותה בחור
עם עיניים אדומות וזיפים. הוא נראה קצת מבולבל.
"אוי! הערתי אותך?" יצא לי איך שראיתי אותו.
"לא, מתוקה, אני סתם מסטול". הוא דיבר לאט עם מבטא רוסי קל.
הוא חייך רק בחצי פנים. חיוך של אנשים שעברו הרבה בחיים, והם
לא יכולים להרשות לעצמם להיות שמחים לגמרי.
"את השותפה החדשה?"
"כן, אה... לא, זאת אומרת, באתי לראות את הבית", ניסיתי לתקן
אותו, אבל כבר ידעתי שהוא צודק, ואני באמת השותפה החדשה שלו.
הוא הסתובב ונכנס פנימה לתוך הבית בלי להציע לנו להיכנס. משי
נכנסה אחריו, והתחילה לרחרח לו את הנעליים, שהיו זרוקות ליד
הספה. יונתן ואני נכנסנו גם.
"זה יונתן", אמרתי לולדימיר, שאז עוד לא ידעתי שככה קוראים לו.

"ולדימיר", הוא לחץ ליונתן את היד, אבל הסתכל דווקא עלי, ואמר:
"רוצה לראות חדר שלך?".
"טוב, אני זז", יונתן אמר. רציתי שהוא יישאר, או לפחות לבקש
ממנו את הטלפון שלו, אחרי הכל, אנחנו בטח נהיה שכנים. אבל
חשבתי שאם הוא היה רוצה להמשיך להכיר אותי, הוא בטח היה מבקש
את הטלפון שלי בעצמו, אז רק אמרתי לו תודה על שהראה לי את
הדרך, וליטפתי את משי על הראש, והם הלכו.
עשיתי סיבוב בבית, שהיה די קטן, וקצת חשוך אבל מרוהט לגמרי.
אחר כך יצאתי החוצה, והתיישבתי על הספה במרפסת ליד ולדימיר,
שגלגל ג'וינט במיומנות, הדליק אותו והעביר לי. אני לא כל כך
בקטע של סמים, אבל היה ברור שולדימיר רוצה שאני אעשן איתו. אז
עישנתי איתו. ככה ישבנו בחוץ בשקט, עישנו, ולא אמרנו כלום. היה
דווקא די נעים ומרגיע לשבת ככה בלי לדבר, כאילו אנחנו כבר
מכירים הרבה זמן.
אחרי שהג'וינט נגמר, ולדימיר קם ואמר שהוא הולך לישון.
"עכשיו? באחת עשרה בבוקר?" שאלתי אותו.
ככה יצא שולדימיר סיפר לי שהוא מאבטח במשמרות לילה בחברת הייטק
באזור התעשייה של ראש העין. כל לילה הוא עובד מ-11 עד 7 בבוקר,
ובמשך היום הוא ישן, מעשן סמים, קורא, מכין שקשוקות ומצייר
קומיקס, שזה הדבר שהוא הכי אוהב לעשות. הוא רוצה להוציא ספר
קומיקס יום אחד, אבל בינתיים אף אחד לא מוכן להסתכל עליו, כי
הוא לא למד. ולדימיר אמר שאנשים מייחסים יותר מדי חשיבות
ללימודים פורמאליים, ושהוא בטוח יודע הרבה יותר מהרבה כאלה
שגמרו תיכון ואוניברסיטה, כי הוא קורא ספרים, ומצייר שעות כל
יום, והוא חי את החיים באמת, שזה האוניברסיטה הכי טובה שיש.
"טוב, אני הולך לישון. את באה?" הוא קם והסתכל עלי. הסתכלתי על
החצי הרציני של הפנים, ועל החצי המחייך, וככה יצא שהלכתי לישון
עם ולדימיר.

כשהתעוררתי, ולדימיר לא היה במיטה. וגם לא במטבח, או במקלחת,
או בשום מקום אחר בבית. התלבשתי, ויצאתי החוצה, אבל הוא גם לא
היה בחצר. התיישבתי על המרפסת, וניסיתי לנחש מה השעה. חשבתי
לעצמי שנראה לי שדווקא יכול להיות נחמד לגור כאן, אולי לעשות
איזו גינת תבלינים קטנה בחצר, למרות שאני לא ממש חזקה בכל מה
שקשור לגננות וצמחים.
חשבתי לעשות סיבוב במושב ולחפש את יונתן ואת משי, אבל פחדתי
ששוב אלך לאיבוד. רציתי שולדימיר יחזור ויעשה לנו שקשוקה,
ויגלגל לנו ג'וינט, או לדבר קצת עם יונתן, או שחבר שלי יכנס
לחצר ויכרע ברך ויגיד לי שהוא מתגעגע אלי ושהוא מוכן למחויבות,
ושאם לא אכפת לי אז הוא היה רוצה להתחתן. בטח שלא היה אכפת לי,
אם הוא היה רוצה.
אבל אף אחד לא בא.
ככה יצא שישבתי על הספה הדהויה במרפסת הכניסה, מול עץ התות, כל
אחרי הצהרים, הסתכלתי איך השמיים מחליפים צבעים, וחיכיתי שמשהו
יקרה.