השמחה הייתה גדולה כשנכנסתי הביתה. הוא ישר קפץ עלי עם המשפט:
"שמעת על החוק החדש?"
"שמעתי שמעתי", מלמלתי וצנחתי על הספה לידו, מושכת סיגריה
מהקופסא.
"אסור, אסור, לא בריא", הוכיח אותי ועוד עם האצבע המורה.
"אסור בתחת שלי", אמרתי ושאפתי ארוכות מסיגריה.
החוק הדבילי הזה הפך לשיחת היום בכל רחבי הארץ. אני משערת
שבמיוחד באזורים מוכי האבטלה ובאזורים הצפונים, והכוונה היא לא
למושבי הגליל העליון, התחתון ומה שביניהם, שם גם כך כולם
באווירת שאנטי באנטי, אנחנו אוכלים רק אורגני ועושים מדיטציות
כל היום, אלא אצלנו, התל אביבים, שמה עוד יש להם לעשות חוץ
מלעשן?
"אז מה תעשו בפגישת קבלת השבת השבועית בשישי בצהריים?"
"תעזוב אותי בשקט, טוב?" בקשתי ונשפתי עליו בתור עונש. הוא
הסתכל עלי בשאט נפש, צקצק בלשונו על תגובתי הילדותית והדליק את
הטלוויזיה.
ארבע החברות הטובות שלי כבר התקשרו אלי ואחת לשנייה מהבוקר,
מדסקסות את החוק המטורלל הזה, מה שאומר שבממוצע דברתי עם כל
אחת פעמיים היום, ואחרי כל שיחה כזו הדלקתי סיגריה, אז עישנתי
יותר, וזה רק מהעצבים.
יש לי רק כמה דברים לומר למחוקקי החוק ולאלה שהעבירו אותו: מה
איתנו, יא חארות? למה אנחנו הפכנו למוקצה? פקחים, אכיפת החוק,
קנסות שצריך לקחת עליהם משכנתא, מה קרה? המדינה כבר מתוקנת?
נלחמתם בתאונות הדרכים?  עצרתם את כל סוחרי הסמים? כל משפחות
הפשע יושבות מאחורי סורגים? מה קרה? אסור לי לשבת בכיף שלי
בבית קפה בסופשבוע וליהנות? אני לא עובדת קשה כמוכם כל השבוע?
אולי נחוקק חוקים נגד מה שאתם עושים בחדרי חדרים כשאף אחד לא
רואה.
באסה, לא יהיה מי שיכבה עליכם סיגריות בדנג'ן. אה, בעצם שמעתי
שסגרו אותו. בטח שלא אכפת לכם עכשיו.
אתם לא מטפלים בבעיה, אתם מטפלים בסימפטום. אני מבטיחה לכם שאם
רובינו היו חיים בהולנד, ארה"ב או מדינה שאינה נמצאת במלחמת
הישרדות יום יומית, לא רק ביטחונית, ויש לי הרבה מה להגיד אבל
נתמקד רק בנושא הביטחוני, רוב הסיכויים היו שאני והחברות שלי
היינו עולות על איזה גבעה ירוקה בטירולים ושרות יודלייהיהו אחת
לשנייה במקום לעשן סיגריה, או יושבות בסנטרל פארק עם כוס קפה
חד פעמית ועושות ג'וגינג. אין לכם איך לטפל בסימפטום.
בארה"ב חוקקו את החוק ואנחנו ישר אחריהם? תגידו, כל מה שהם
עושים אנחנו חייבים לחקות ישר? מילא אם היינו לוקחים רק את
הטוב, אבל גם את הרע אנחנו מנכסים אלינו טיק טק. גניבת מכוניות
בצמתים, סכינים בבתי ספר, ילדים שעדיין לא יבש להם החלב על
השפתיים מכורים לאלכוהול ולמין. מה זה? זאת מדינה מתוקנת? זה
חיקוי עלוב של הדבר האמיתי. אתם השתגעתם?
אבל נחזור לאיסור העישון במקומות ציבוריים. מי שמעיר בדרך כלל
זה הפלצנים (ואני אומרת את זה בהדגשה) שעשנו בעבר, הפסיקו
ועכשיו חושבים שראו מחדש את האור. חוצפנים. גם אתם עישנתם פעם
על מישהו ואז זה לא הפריע לכם. תזכרו איך אתם הרגשתם שמישהו
העיר לכם בדיוק כשלקחתם שאכטה מהסיגריה.
בגלל איזה יפה נפש אחד שיכנס לפאב בלילה ויחליט שהוא מעיר
לבעלים על אי אכיפת החוק, תיסגר המסיבה. כן, תישאר לבד עם עצמך
בפאב מפני שכולם יעזבו, תשתה את הבירה המעפנה שלך ותתחיל עם
היחידה שנשארה בפאב, הברמנית או המלצרית, זאת אומרת, שגם היא
עומדת במטבח ומעשנת כמו קטר כשאתה לא מסתכל. כל הפאב לעצמך.
שמחה גדולה. אני בטוחה שלכזה סוג של בילוי לא ציפית. שתיחנק עם
השטויות שלך. והלוואי שתמיד תחזור הביתה לבד.

צלצול הסלולרי העיר אותי מכל הקללות שקללתי את כולם בלב. דנה
הייתה על הקו, לחוצה עדיין מכל הסיפור הזה. "מה נעשה?" המשיכה
בשאלה שהעסיקה את כולם מהבוקר.
"תקשיבי. אנחנו נעשה כזה דבר", התחלתי להסתובב בסלון, מסמנת לו
להנמיך את הטלוויזיה.
"אנחנו נתחכם. אנחנו נעשה מה שטוב לנו. אסור לעשן במקומות
ציבוריים, סבבה. אין מצב שאני אכנס לחדרון הקטן והמסריח שיקצו
עכשיו בבתי קפה. כמה שינסו לאוורר זה לא יצליח. נשב בינתיים
בחוץ וכשיתחיל להיות ממש קר או שנשב עם חרמוניות (הוא התחיל
לצחוק), או שכולכן תגיעו לכאן (הוא הרצין והתחיל לעשות לי
פרצופים). אני אעשה כזה קפה שחבל לכן על הזמן. אולי על הדרך
נשחק גם פוקר, אני אארגן שולחן מגניב, אבל את מביאה את
הז'יטונים", הודעתי לה. "דווקא יכול להיות אחלה", התעודדה.
"טוב אני הולכת להתקשר עכשיו לכולן", נתקה ישר את השיחה.
הוא הסתכל עלי וקימט את מצחו. "דווקא כאן?"
"מה, יש לנו דירה גדולה", הסתכלתי מסביב, מתכננת איפה לשים את
שולחן הפוקר.
"אז את מביאה את בית הקפה לפה", אמר. "כן, ואולי באמת נעשה כבר
קבלת שבת אמיתית, כשהשבת תכנס הן עדיין יהיו פה, אם המשחק יהיה
מעניין".
"אני אלשין עליך שאת עוסקת בהימורים", אמר.
"בטח שתלשין. ביום שתלשין אנחנו כבר לא נשחק יותר סטריפ
פוקר".
"אז אולי תשחקי איתן גם סטריפ פוקר ואני אסתכל", אמר.
"אז אולי תירגע", אמרתי לו ולקחתי עוד סיגריה.