התחילו דיבורים בבית על החלפת כלי הרכב.
למה אתה רוצה להחליף? האוטו שלך חדש, קנית אותו לפני שנה",
שאלתי אותו ערב אחד כשכל הקטלוגים היו מפוזרים סביבנו,
הטלוויזיה הייתה על mute בגלל הפרסומות, והוא חיכה ששוב יתחילו
לשדר את המשחק של מכבי בטלוויזיה.
"אני רוצה איזה כלי רכב גברי כזה, משהו נושך, מאיים, מפחיד".
"בוא ניקח דוברמן במקום", הצעתי, "וזה גם יעלה לנו הרבה פחות,
אבל אתה מטפל בו".
"די נו, אמרת שזה בסדר".
"בטח שזה בסדר, אבל מותר לי להסתלבט, לא?"
זה לא נגמר. אחרי חודש וחצי, כשהיינו באותו מצב של קטלוגים
פזורים בכל הסלון, שיחות אין סופיות עם החברים שלו על איזה רכב
חדש דגם אלפיים ושמונה הכי שווה לקנות ורצוי שזה יהיה ג'יפ,
כבר לא הסתלבטתי יותר. זה התחיל לעצבן אותי נורא.
"כמה מסובך זה יכול להיות", התחננתי. "תבחר כבר אחד ודי".
"בואי אני אספר לך קצת על כל הנושא הזה", אמר.
"לפני חמשת אלפים שנה השומרים המציאו את הגלגל".
"יופי", מחאתי כפיים, "יחי השומרים".
"בשנת 1770", התעלם מגלי הציניות שמלאו את חלל הסלון, "הומצא
כלי הרכב הראשון. פיתח אותו קפטן ניקולס קנו. זה היה תלת אופן
עם מנוע קיטור בן שני צילינדרים שנע במהירות של ארבעה קילומטר
לשעה למרחק כמה מאות מטרים."
"למה אתה עושה את זה". נאנחתי.
"גרמני אחד", המשיך. "פי", ירקתי, "שקראו לו ניקולאוס אוגוסט
אוטו הציג בשנת 1867 את מנוע הפעימות הראשון. המנוע היה מבוסס
על גז והסתובב 180 סיבובים לדקה". הפסקתי להקשיב. קרל בנץ,
במאה ה - 19 ומקומות שונים בעולם.. "ובישראל חברת "סוסיתא",
יצרה בשנות ה - 60 וה - 70 מכוניות מדגמים שונים. "ספר לי על
זה", קפצתי. "להורים שלי הייתה סוסיתא. אני לא אשכח איך שבת
אחת  נסענו לקנות פיתות בדרך לסבתא שלי ונתקענו בגשם איזה
שעה".
"ורק בשביל שלא תתקעי שוב עם רכב אני קונה לנו ג'יפ מפואר ארבע
על ארבע , מפנק בטירוף ונוח, עם יכולות תמרון מעולות,
והאביזרים המתקדמים ביותר", החל לקרוא מקטלוג שנפנף מולי, "עם
ששה מקומות ישיבה שיאפשרו לך לקחת את כל המשפחה שלך ולקנות
פיתות, רק בלי להיתקע הפעם".
"ומה זה?" הצבעתי לעבר קטלוג אחר. "מה מוצא חן בעינייך
בקטלוג?" אמר בשמחה והחל לעיין בו בפעם המאה. "הצבע של האוטו".
החיוך נמחה מפניו.
"את והשטויות שלך".
"כמה עולה כזה רכב?" שאלתי.  "משלב יכולת שטח בלתי רגילות ,
נוחות מרבית וביצועים של מכונית משפחתית מושלמת, בשילוב מרחב
עצום  ועיצוב גאוני. הלב שלך בנוי להרפתקה כזו?"
"הלב שלי בנוי להתקף לב עם המחיר הזה. השתגעת? מאיפה יש לנו כל
כך הרבה כסף?".

בפגישת קבלת השבת השבועית ביום שישי הסתבר שגם אצלן המצב דומה.
למי שיש בן זוג הכוונה.
"הם כל היום מדברים בטלפון ביניהם. מי שישמע כאילו שהם ממציאים
עכשיו את מכונית המאה", קיטרה מיכל. "כמה קשה לבחור כבר רכב?"
דנה התחילה לצחוק. "מסכנות".
"נכון", הסכמנו איתה. "זה ממש מעצבן". "יאללה יאללה יא
בכייניות, תעשו לי טובה. זה מה שהם אוהבים. הם ילדים. השטות
הזו מדברת אליהם".
"מה מדבר אליהם בדיוק? כמה סיבובים עושה המנוע? חלוקת הזרקת
הדלק בין ההילוכים לכסא וחזרה למנוע? רכב שטח? עובר בוץ בטיסה?
מי שישמע אין כאן בוץ ואין כאן שטח. איפה הוא ייסע עם הרכב
בחולות ראשון או אשדוד? בגליל? הוא יותר עצלן ממני. אני מתה
שנסע לצימר והוא מתבאס ובוכה על השעות שהוא צריך לבלות באוטו.
זה סתם לדאווין, כשכולם יראו איזה מגניבים הם כשהם תקועים
בפקקים של דרך נמיר. אמא שלהם", המשכתי במסכת הקיטורים. "בסוף
האוטו ישכב בחנייה והוא ימשיך לנסוע עם מוניות לעבודה כמו שהוא
עושה עכשיו. אבל מה, הוא כל יום יעבור ליד הרכב וינקה אותו
מבחוץ. העיקר שיש לו ג'יפ ששוכב בחניה. איזה שופוני".
היא התחילה לצחוק. "עם מה את נוסעת במילאנו?" היא זקרה ראשה אל
על. "לימוזינות".
"סחתן עליך", אמרנו לה בפרגון.
"טוב, מיכל בואי איתי. בואי נקפוץ לטויס אר אס ונקנה להם
בימבה. זאת תהיה המתנה שלנו, אולי הם יבינו את הרמז".
כשנכנסתי עם הבימבה עטופה יפה הוא ישן. קטלוג פתוח היה מונח על
בטנו. הנחתי את המתנה בשקט על לידו.  בערב הוא היה מוטרד. "מה
קרה?" שאלתי, מכורבלת בתוכו. "נראה לי שאני אחכה לשנה הבאה
כבר. עוד כמה חודשים יצאו הדגמים של אלפיים ותשע".