היא נכנסה הביתה, הדליקה את האור בסלון והעיפה את נעלי הסטילטו
המוזהבות שקנתה באלפיים שקל לכל עבר. ידה נפנתה אל השלט.
בטלוויזיית הפלזמה הגדולה ריצדו תמונות בגודל לא טבעי. היא
פתחה את רוכסן החצאית והשילה אותה מעליה, תוך כדי הליכה לכיוון
חדר האמבטיה המפואר. החולצה נזרקה במסדרון וכך גם החזייה. היא
פתחה את זרם המים, והניחה לעצמה בפעם הראשונה היום להרפות
ממחשבות. המים שטפו את גופה. השעה אחת עשרה בלילה. מחר צפוי לה
עוד יום עבודה מפרך וגם זה שאחריו וכן הלאה. יום שישי הנכסף
נראה רחוק מתמיד. היא קיוותה שתוכל לשבת בבית קפה עם חברותיה,
לאסוף כמה שעות של שקט נפשי. לקח לה הרבה זמן להגיע לעמדה שהיא
מחזיקה בה היום. שנים של עבודה קשה, בליעת עלבונות בוטים,
תחרות קשה מול גברים שהכול בא להם בקלות והוכחה יום יומית למה
היא נמצאת במשרד הזה. היא אימנה את המוח שלה לחשוב חריף, לקבל
החלטות במהירות, לחתוך דברים, להיות אסרטיבית , בקיצור, לחשוב
כמו גבר. עם הנשים היחידות במשרד, אלה שלא איימו עליה, הרשתה
לעצמה להיות היא במינון מאוד נמוך. והמשכורת. כמה שתנסה היא
לעולם לא תגיע לשכר שמרוויחים עמיתיה הגברים. הם היו שלושה
באותו תפקיד והיא ידעה את זה בגלל שמנהלת החשבונות במשרד הייתה
חברה שלה. זה קומם אותה, אבל מה היא תעשה, תתפטר? לא. היא
הישגית. בעיניה ובעיני החברה היא כובשת את העולם. היא הגיעה
למעמד שלא רבות הן הנשים המגיעות למעמד זה.   כשיצאה מהאמבטיה
הסתכלה על הסלולרי. ארבע שיחות שלא נענו. היא הייתה עייפה
והתלבטה אם להתקשר או לא. בסוף לקחה החלטה שזה סובל דיחוי אך
מיד החלו לצוץ רגשות האשם. רבע שעה אחרי היא נשברה וסיימה את
יומה בחצות. היא נרדמה מול הטלוויזיה בסלון. בשש בבוקר צלצל
השעון המעורר בסלולרי. בטלוויזיה ריצד דוב פנדה מצויר שרדף
אחרי עפיפון. היא בהתה בו ולפתע החלו לרדת לה הדמעות בלי
שליטה.

"תעצור שנייה את הסרט, אני חייבת להכין לי קפה".
"דווקא בקטע הכי מותח".
"היא בוכה כי היא לבד", צעקתי לו מהמטבח.
"היית מתה, היא בוכה כי היא עייפה".
"היא בוכה כי היא לבד, ומה שיש לה זה רק עבודה ותסתכל, אין לה
אפילו חתול או כלב כי היא לא יכולה לגדל אותם"
מאיפה את יודעת?" התיישבתי לידו וליטפתי את פניו. "זה לא סרט
הוליוודי. אתה יודע שזה סרט למסיבת הרווקות של מיכל. לקחנו
שחקנית שתראה למיכל איך היא הייתה, אז מה נכנסת לזה כל כך
חזק?" הוא שתק.
"אתה יודע כמה חברות כאלה יש לי? וורקוהוליות שחושבות שעבודה
זה הכל בחיים? אבל אתה מגיע לגיל שפתאום אולי כל זה לא שווה
לך. אז יש ערימות של כסף אבל אין גבר שעיר לחבק בלילה", חיבקתי
אותו.
"אני לא שעיר", נעלב.
"לא, ממש לא. אתה רק שטיח קטן". הוא נעלב עוד יותר.
"די, נו. זאת הייתה מחמאה. אני אוהבת שיש לך שערות".
"תגידי", שאל אותי במיטה מאוחר יותר. "נשים באמת חושבות שאם הן
עובדות כל כך הרבה שעות  הן כאלה מוצלחות? החיים שלהן ריקים
לגמרי. החברות שלך לא רוצות למצוא גבר, להקים משפחה, לקבל את
כל החבילה?"
"בטח שכן. הן רוצות גבר לידן, אבל מי שיש היום זה הגברים
המטרוסקסואלים, אלה שעושים טיפולי פנים וידיים יותר ממני.
שכמות הקרמים שלהם על המדף יותר גדולה משלי ושל האחיות שלי
ביחד".
"אה", חייך, "הן רוצות מישהו כמוני, עם כסף, חתיך, שעיר ששם רק
ג'ל בשיער ויוצא מהבית. יא אללה, איזה מזל יש לך שמצאת
אותי..".
הסתכלתי עליו איך הוא מבסוט מעצמו. אולי כדאי להתחיל לעשות קצת
יותר שעות נוספות בעבודה. לא יקרה כלום אם אחזור אחרי שמונה
הביתה לפחות שלוש פעמים בשבוע. שיתגעגע קצת.
צודקת או לא?