באחד ה"אמשים" חיפשתי מפלט מהשמש היוקדת ונכנסתי להצטנן בקניון
רמת אביב. הימים - ימי חופש מלימודים והקניון המה בני נוער.
פגשתי את בת דודה שלי יושבת בבית קפה עם חברותיה ומאחר ולא היו
מקומות פנויים, התיישבתי איתן. ממוצע הגילאים קפץ משש עשרה
לעשרים וחמש. אני עשרים וחמש  - רק בממוצע -  והן נשארו בנות
שש עשרה. הן דברו על כל הסלבס החדשים המסתובבים בשוק. מי מהן
מכירה באמת את התותחים? שאלתי. אחרי סקירה קצרה בהבנת השמיעה
של לד זפלין, פינק פלויד, לאונרד כהן, ג'ף באקלי ודומיהם,
התחלתי לרדת עד שהבנתי שהן מכירות רק את כוכב נולד אחד
שתיים... עד חמש. הייתה שיחה ערה מאוד שהשתתפתי בה כאילו אני
שוב בחטיבה  ואז החל דיאלוג מעניין  באמת עם אחת החברות של בת
דודה שלי:
היא: גם אני אהיה סלב?
אני: רק אם את רוצה ובאמת תהיי טובה בתחום מסוים.
היא: לא, אני לא שואלת. אני אומרת?
אני: (מבולבלת) את אומרת או לא?
היא: (בעצבים): בטח שאני אומרת, לא? אמרתי את זה כבר פעמיים?
אני: זה הדיבור הרגיל שלך? תמיד לסיים משפט בסימן שאלה?
היא: ברור?
אני: (בהלם) טוב, אז מה זה סלב?
היא: ????
אני: את רוצה להיות סלב, אז תגידי לי באיזה תחום.
היא: אני לא יודעת, כאילו? זה משנה?
אני: ברור שזה משנה. אנשים לא נהיים מפורסמים סתם.
היא: תני לי דוגמא?
אני: (פרטתי לה, אבל אני לא יכולה להגיד לכם על מי דיברתי)
היא: סליחה? הוא כזה חתיך?
אני: הוא לא כזה חתיך, אני מסכימה איתך.
היא: מה לא כזה חתיך? אמרתי שהוא חתיך ואפילו הורס?
אני: בלורית לא הופכת אותו למפורסם.
היא: את לא מבינה כלום?
אני: (מגייסת סבלנות) אז את רוצה להיות מפורסמת במה?
היא: (אחרי דקה) אולי אני אהיה דוגמנית?
אני: (אבל אין לך את הגוף לזה) ומה, תאכלי חסה כל היום?
היא: טוב, אז אם לא דוגמנית אז שחקנית. או שניהם?
אני: (הדילמה ממש קשה) ואם לא זה ולא זה?
היא: אולי מנחה?

צדיקה אחת בסדום העזה להתערב פתאום ואמרה שהיא רוצה להיות
רופאה שתהיה גדולה. כמעט חיבקתי אותה.

מזעזע. הרצון הזה שיש להם, שיגידו שהם היו בטלוויזיה או מרוחים
על גבי שלטי חוצות ענקיים. זה סמל הסטטוס החדש. שום דבר עמוק
לא עומד מאחורי הרצון הזה, שום אינדיבידואליזם. רק הטמטום
חוגג.
בלילה, במיטה סיפרתי לו את כל השיחה. הוא צחק ואז אמר משהו על
נינט. קפצתי עליו ישר. על נינט אתה לא אומר מילה, אתה שומע?
היא כדור אור. אני לא מרשה לך לדבר עליה.
תגידו שאני לא צודקת.