רוח פתיינית מבדרת שיער
ואספלט אדמדם חכלילי ככורכר
הלב מפעם כסופה מלאת תשוקה
שלא חשה שבעה גם בתום הזעקה

המון אדם סואן ונקישות עקבים
לעולם לא יבין את עוצמת הפרחים
לכמוה לבלתי אפשרי הוא דורש
ואיננו מסכין כי הטוב הוא ביש

זרזיף מקרקש בידיים קרירות
שאת להט הגוף לטעום מבקשות
פורקן רגעי הוא איננו אושר מוחלט
אלא רק ניצוץ שבריר שמצית עוד מבט

עשן מיתמר  מערפל ללא הרף
איכה יטשטש את מרדף הכסף
נינוחות מסוימת לרגע קט חש
ומיד הוא זונק ומכיש כנחש

עננים סגולים אל מול שקיעה
את מעופם הנמיכו בציפור הדואה
שילחו את צילם על פרח אושר בחוף
האם יד אדם תושיט ותקטוף?