לא מוצלחת, פאריז, כתפאורה למשבר.
אבל בתפקיד הכושל הזה היא מפציעה הבוקר אל החדר שלי דרך האויר
הקר, אפורה, לא מבשרת שום טוב. אני פותחת חלון ארוך בבית המלון
הישן.
פאריז אהובתי. לא יודעת לנחם. קרה, יימח שמה. בנויה למאוהבים,
למנצחים.
אין חלקי עמהם הבוקר הזה.
אני עוקרת ממקומי שליד החלון.
אל משחת השיניים בכיור הרחצה; אל פרוזדור אפל ושטיח סופג צעדים
וצלליתה של החדרנית הכושית; אל המעלית הישנה, זהב קורותיה,
חורקת בשקט.
אני מפטירה "Bonne Journée" אל המדים שבדלפק הקבלה. דלת
מסתובבת פולטת אותי אל הקור שבחוץ.
מים זורמים בתעלות שבצידי המדרכות ופועל במעיל פלסטיק צהוב
מטאטא סיגריות עם הזרם. מעקה ברזל ומדרגות אפורות מלוכלכות
יורדות אל המטרו.
קול טיפוף הצעדים במנהרה. אני נושמת. ריח בשמים ומשבי אויר חם.
רחש מעילים. אור לבן של ניאון. יש לי חולשה בברכיים וכאב בטן
ברור.
יהיה בסדר. אני נכנסת לקרון, מתנועעת עם כולם בסיבובים. הילדה
ילדה גדולה וחזקה. בסך הכל היה לה מזל גדול. תאונת דרכים יכולה
היתה לקרות גם בארץ. לא סוף העולם. בסך הכל היא יוצאת מזה לא
רע. אני רק מוכרחה לקבל אינפורמציה מסודרת מה צפוי ומתי היא
יוצאת מפה סוף סוף. בארץ כבר מזמן הייתי מסדרת הכל בקלות. שם
גם אפשר תמיד לפגוש את מנהל המחלקה, אם צריך. צרפתים ארורים.

על כר נכרי מונחת פקעת שערות בהירה ומוכרת. הבת שלי.
רגל צעירה אחת מקובעת בגבס מבהיק נתון במתלה נירוסטה. צינורות.
שקיות נוזלים. הפנים הטובות שלה חוורות. עיגולים כחולים
מעליבים את עיניה.
יפתי, יונתי, תמתי.
אחות חמוצה מדברת אלי בצרפתית מהירה.


פרופ' לוי אמנם יהיה כאן בין אחת לשתיים, אבל בדרך כלל מנהל
מחלקה איננו נפגש עם בני משפחה של מטופלים, ופרופ' לוי לא אוהב
לחרוג מן הכללים.
לפני שאני מספיקה לומר אבל, היא חותכת אותי, חד, כדרך
המקומיים: אולי במקרה שלנו הוא יעשה חריג. הרי אנחנו מישראל.

שמש מצויירת תלויה בשמיים הלבנים שבחוץ, קישוט יחיד בחדר
החולים של טליה.
אור בהיר מציף באחת. קרן אחת מתחזקת, מרגיעה את החדר הזר.
עכשו מתחיל גם שלג לרדת, וטליה מתבהרת גם היא.
"תראי, אמא. תראי איזה יופי. עכשו גם קצת פחות כואב."
בכל זאת פאריז. שלג בפאריז. ידענו כשהחלטנו על פורים בפאריז.
אז מה אם הסתבכנו בתאונה. תאונונת. נצא מזה. יצאנו בזול.
העיגולים הכהים עמוקים בעיניים של טליה. הלב שלי נכמר.
כשטליה נרדמת, הלומת משככי כאבים, שוב אני בחלון.
השלג משיר עצמו לאט, פתיתים. נינוח עם עצמו.
לא כמו זה של ירושלים. ההוא היה מהוסס, חמקני. כאילו ידע שנקלע
לשם בטעות, זמני. שלג בפורים. רק אחד כזה היה לי פעם. ההוא
בירושלים.
גם ההוא היה כמו זר שנקלע בטעות.

ירושלים התכוננה אז לשלג. כמו שירושלים יודעת. סוף החורף,
פורים, שלג מאוחר.
כשהחשיך, אחרי יום של תכונה רבה, כבר העתיר הלבן על הצללים.
עמדה שמחה באויר הקר. כאילו איתות רך, פייסני, ישר מאלוהים.
היתה אז ירושלים אחרת. ירושלים שלא מכבר אז חוברה לה יחדיו,
מתרוננת מן החידוש.
יפהפיה, מתרגשת. נחה לרגע ממשא ההסטוריה. מרשה לעצמה רווח של
חסד, בינתיים, כאילו יודעת מראש שזה עוד לא הסוף.
אבל היה אז שלג, ופורים ועיר קצת שיכורה מן האפשרות שאולי.
אולי סוף סוף השקט, אולי באמת ירושלים של זהב, אולי שלג.
בחדר הסטודנטית שלי ההוא תנור עם שתי ספירלות. תקרה גבוהה,
מראה ארוכה, גרביים שחורים ומסיכה על המיטה.
עוד טרימסטר עומד להגמר, ושום דבר. שום התפעמות. לפעמים טיולים
על החומות עם אלי. בת עשרים ושתיים, רוצה להתאהב, ועוד לא
יודעת כלום על תאונות דרכים או אמהות. מציאות זה התחום של אמא
שלי. אני מותר לי לחלום.
אני נודדת הוזה בהר הצופים, בין ספריה לאולמות, מתפקעת מרוב
מראות של אבן והוד קדומים ואפילה וקדושה, כמו ציפיה אינסופית
למחזה שאיננו מתחיל. מופתעת מן הצחיחות שיש בתפאורה המשוועת
לגיבור, לעלילה, להתחלה. בדידות ברורה בין המוני סטודנטים.
אבל היום סוף סוף שלג, איזה חידוש, כמה מרענן, ואני מתחפשת,
ויש שתי מסיבות בעיר, ויעל צופרת למטה עם החיפושית הישנה שלה.
הכבישים נוצצים בדרך לעין כרם. החיפושית חונה. שלג מעורבב בבוץ
מוערם בצידיו של שביל אבנים שמסתיים בדלת פתוחה לרווחה. בפנים
סינדרלות וזונות, אבירים וליצנים.
המסיכה שלי נקרעת, ואני מחפשת סיכת בטחון. ברחבת הריקודים
צפוף. מבטים מתנגשים, ריח זיעה. מכרים מאותתים שלום עייף.
פרצופים חדשים שנראים הסטוריה ומדע המדינה, משקפיים ומבע אטום.
לא מעניין, לא מעניין, לא מעניין.

ליד הקיר של המטבח, מעבר לכל הרוקדים והליצנים והאבירים, בחלק
הרחוק של החדר, אני רואה אותו.
גבוה, בהיר, מקסים, שקט, עומד עם ידיים בכיסים של הג'ינס. טי
שירט לבנה. בלי סוודר, למרות השלג. בלי תחפושת, למרות פורים.
שום חיוך. עומד לבד. רציני.
ורציני מאוד הוא מסתכל בי, כאילו מחכה. ישר לעיניים. שום
עפעוף.
אני נדהמת, אני נלכדת, אני עירומה בתוך המבט הזה שלו.
השקט שלו מועך לי את המוסיקה. כתמים צבעוניים זזים לאט על רחבת
הריקודים.
יעל מדברת אלי אבל אני לא שומעת.
ועכשו הוא חוצה את החדר, ישר אלי, כאילו זה ברור. כאילו אנחנו
מכירים.
אני מספיקה לחשוב שחסר לו משהו בעיניים, מין עיניים כבויות,
כאילו הוא לא באמת רואה אותי, אבל חותר אלי, בוודאות, כאילו
הוא יודע, כאילו לא טעות.

"בואי".
שמעתי טוב.
הוא מולי, ישר, קצר, מביט בי כאילו אל מישהי שעומדת מאחורי.
יד בטוחה נוטלת את המותן שלי כשמתחיל "Ill never lea-eave you"
של ניקול קראוזי.
עכשו אנחנו נעים בשקט בין השאר. לטי שירט שלו יש ריח כביסה
נקייה. הוא גבוה ממני בראש. הוא מחזיק אותי חזק, כאילו מאז
ומתמיד, כאילו תובע בעלות.
הוא מדבר אתי מעבר לכתף, כמו בסרט ריגול. הוא מחליף אתי פרטים
במהירות. מה אני לומדת. ואיזו שנה. ומאיפה אני במקור. לא, הוא
לא מירושלים. הוא לומד רפואה בטכניון, הוא כאן בדרכו חזרה
מטיול במדבר יהודה לבית בקריות. לבד. עם האופנוע שלו. השלג
שינה לו את התכניות.
אני מברכת את אלוהים בשקט, ואת הסבלנות שלי.
"איפה זה?" הוא אומר.
"איפה מה".
"איפה את גרה".
אני נותנת כתובת.
"תשאירי את הדלת פתוחה".
שום חיוך.

בשלוש בבוקר הוא חומק עובר מבעד לדלת הלא נעולה של הדירה אל
החדר שלי, שהשארתי בו אור, כי איך ידע מי מכולן. האם היה לו
אכפת.
אני ישנה לגמרי כשהוא מתחיל ללטף אותי.
יש לו ידיים חמות ורכות והקול שלו צרוד מן הקור והלילה. הוא
מלטף. הוא מדבר בשקט, ואני בעיניים עצומות רואה מדבר ושלג,
כשהוא מספר על הטיול שלו עם האופנוע במדבר יהודה.
כשאני פותחת את העיניים, הוא אומר שאני יפה.
את יודעת, מיד כשראיתי אותך ידעתי.
אני לא שואלת מה ידע. לי הכל ברור.
מעט מעט אני זוהרת בחושך כמו הספירלות כתומות שמטיילות בעיניים
שלו.
חומות. משהו באמת כבוי בהן. אני מסלקת הבהוב תועה של ספק.
בחושך אני מרגישה את הקשב השקט שלו כשאני מדברת.
הוא נוגע, הוא מנשק, הוא צוחק, הוא מקשיב. לא, אין לו חברה. יש
מישהי אבל זה סתם. אני עושה לנו תה. אנחנו יורדים מהמיטה אל
הפוף, ומתנשקים, ומדברים, והוא אומר שמזל שהשלג תקע אותו פה
בירושלים. שהכל מן אללה.
אני נעשית קלה ויפה יותר כל רגע.  
תודה אלוהים, תודה ירושלים. לא סתם קראתי עמוס עוז כל השנים.
שהרי הנה המיכאל שלי.
שמאלו תחת ראשי, אני מעשנת סיגריה, וגוש כתום של אש נשמט.
אני נבהלת, מכבה. תשאר לי צלקת, הוא בוחן את פרק ידו השמאלי.
העקר שלא בלב. הוא צוחק.
יש לו שיניים מתאימות, כמו פרסומת למשחת שיניים.
למה בלב. למה לא בלב.
אני משתוממת, מביאה קרח.  
אחר כך אנחנו שוכבים. הבוקר כבר חיוור בחלון.
בבוקר הוא קם ונכנס אל הג'ינס.
לא, הוא לא רוצה ארוחת בוקר, כי אחותו מחכה לו לצהריים.
הוא חוזר מן הדלת שוב ומנשק אותי.
הוא מבטיח שיתקשר מיד בצהריים, כשיגיע הביתה לצפון.

שנים חשבתי שאולי נהרג בדרך. בכל זאת אופנוע.
אולי איבד את מספר הטלפון.
ואולי חלמתי. האם בכלל הספקתי להגיד את שמי?
אני לא מצליחה להתפלל שהוא רק שכח.

בשעה אחת נכנסת האחות החמוצה ואומרת שכנראה כבר לא היום. אני
אומרת שלא ייתכן שכבר שלושה ימים אי אפשר לקבל פה תשובה על מה
קורה ומתי הילדה משתחררת, ואין עם מי לדבר, ולמה אני לא מקבלת
ניירת מסודרת, וצילומי רנטגן, וזה שאני לא מכאן לא אומר שהם
יכולים להרשות לעצמם...
היא עונה לי במהירות שעולה בהרבה על השליטה שלי בשפה שלה. היא
מסתלקת.
אבל אחרי שתי דקות היא פתאום חוזרת ומפטירה ביובש שעכשו הוא
יראה אותי, מנהל המחלקה.

איש גדול ומקריח מאחורי מכתבה כבדה, שחורה, מבריקה, נקייה
מנירות.
עיניים כבויות.
בבת אחת אני מזהה. איך יתכן שאני מחסירה פעימה.
כאילו לא חלפו שבע עשרה שנים. כאילו לא טליה.
הוא קם ממקומו. הוא חוצה את החדר. ישר אלי. כאילו אנחנו
מכירים.
הוא עדיין גבוה, עדיין מקסים. יש לו עיניים כבויות ואני לא
יכולה שלא לחפש ולמצוא צלקת קטנה בפרק היד השמאלי.
שום חיוך לא מצליח לי.
שום זיק לא מבליח בעיניים שלו.
הוא קם, לוחץ לי את היד.
"מישראל, כמה נחמד" הוא מדבר בעברית. "בטיול? רק שתיכן?"
הוא חוזר ומתיישב אל המכתבה שלו. הוא מרכיב משקפיים, מתבונן
בצילומים, מתבונן במחשב, ואז מביט בי מבעד לזגוגיות.

"הילדה שלך תהיה בסדר. נראה שהיא מחלימה יפה, יש קצת רגישות
בצד ימין, אבל בכל זאת זה היה ניתוח לא פשוט. אני מניח שזה
עניין של עוד יומיים ואז נוכל לשחרר אותה."
"תודה דוקטור" אני מצליחה להוציא.
"בואי."  הוא אומר פתאום, קם מכסאו. "אני אלווה אותך למעלית.
אני תמיד שמח לשמוע מה קורה בארץ." הוא מתקרב אלי.
"במיוחד מנשים יפות."
המסדרון ארוך מדי.
הוא לוחץ על הכפתור של המעלית ומתבונן בי בעיון.
אני מסתובבת אליו, מבוהלת.
"אז איפה זה?" הוא שואל.
"איפה מה?"
"איפה את גרה כשאת כאן, כמובן."
לוקח לי כמה שניות לענות.
"עזבי, לא חשוב, לא התכוונתי להיות nosy. תגידי. יש מי שיראה
לך קצת את פאריז עכשו כשהילדה שלך בבית חולים?"
כשדלת המעלית נפתחת הוא עומד ועדיין לוחץ על הכפתור.

"תודה, דוקטור. אני מסודרת. שמחתי להכיר אותך. רק תשמור לי על
הילדה."