שיפרה ולירו שכבה חיוורת על הסדין הלבן בחדר השינה הגדול ובקשה
מבעלה שיקרא עכשו לכל המאהבים שלה, כל מי שהיו לה מאז ומעולם.

היא פירשה בשבילו בשמותיהם, ושמות המשפחה, ובקשה שישיג את
הכתובות והטלפונים.
מתי היה כל אחד, זה לא. מבחינתו, כולם לפניו. הוא לא ידע בזמן,
ועכשו כבר כלום לא חשוב.
היא לא אמרה " מאהבים" כשבקשה מה שבקשה. היא גם לא אמרה
שהרעיון לא מקורי, אבל אין מקום להניח שדני ולירו קרא פעם את
עגנון, ואם קרא, שזכר משהו.
"מעשה באיש שכפתה אותו אהובתו שישאנה לו לאשה. הלך וכינס כל
מאהביה שקלקלה עמהם קודם חופתה, כדי להזכיר לה חרפתה וכדי
להתנקם מעצמו שהסכים לשאת אשה זו. כמה מכוער אותו האיש וכמה
מכוער אותו מעשה. אבל אני, חביב היה עלי אותו אדם ואותו מעשה
יפה היה בעיני..."
גם שפרה ולירו לא מכוער בעיניה אותו מעשה, עכשו כשהיא על ערש
וכו' וכו'.
כולם, ממש כולם. אם צריך סיכום, אז זה הסיכום.

כל אלה שמעט מעט כרסמו את לבה עד שלא הכיל יותר.
כל מי שהיו חשובים לה באמת. לרגע או שניים, לשנתיים, לשתים
עשרה.
שהרי אלה הם חייה באמת. שהרי לא נולדו ילדים, שהרי לא נולדה
אהבה, שהרי הקריירה שלה כמנהלת שווק לא ממש עניינה אותה.
אבל הבחורים, אח הבחורים. הם היו משחק נחמד. לא תמיד פשוט, אבל
נחמד.  משחק ששילמה עליו את המחיר עד הסוף.  
התחשק לה לראות אותם. התחשק לה לטעום עוד טיפה מן המתוק-מתוק
הזה שהפיקה מכל אחד מהם, בתורו.
והם באו. כולם עד אחד. לפחות אלה שזכרה.

כשדני ולירו רצה משהו הוא ידע להרים אותו.
ככה עשה שתתחתן אתו, ככה עשה שתשאר איתו רבע יובל, חרף טיפולי
הפוריות שהסתיימו בלא כלום, ועכשו היא זו שרצתה משהו, חודש
חודשיים לפני שהיא גומרת.  כמו תמיד הוא עבד אותה בנאמנות.
הוא כבר מזמן לא זכר את הסיבה. כן אהבה, לא אהבה. לא איש כדני
ולירו יבזבז זמנו או מחשבותיו על המשמעויות. כשצריך לעשות
עושים. ככה הקים לו אימפריה של חנויות פאלאפל בכל הארץ, ככה
החזיק שמונים ושניים עובדים, וככה קיבל בבנק תמיד כבוד.
וככה נותנים לאשה שאתך כבוד שלפני הכבוד האחרון. כל מה שהיא
רוצה.

אבל עכשו כשהגיעו, שבת אחר הצהריים, שיפרה לא היתה בטוחה איך
היא רוצה לנהל את האירוע.
דני סידר כסאות פלסטיק. על המזנון היו בירות ובמבה ופלפל,
כמובן פלפל, ופיתות חמות, ומזל שחדר השינה שלהם היה גדול.  
לאט לאט הגיעו והתכנסו, חדר כמעט מלא. מעט מלמולי נימוס, חריקת
כסאות הפלסטיק נוכח כובד המשקל. ריחות של אפטר שייב. שוקולדים,
פרחים.
בכניסה, עם פשיטת המעילים, הצטיידו במבט נבוך, אחיד, כמו פתק
עם מספר השולחן בכניסה לחתונה.
אוסף הגברים שלה. איזו נחת.

הנה יהודה. אמן כושל, חי על חשבון אשתו. אז היה סטודנט בבצלאל,
עז מבט ורומנטיקן מושבע, שלח לה פרחים ושירים. לא רצתה אותו
בסוף. נשיקה על הלחי.
והנה אורי. בערב, אחרי שנחתמה העסקה של פחי הצבע, כשכולם כבר
עזבו את מגרש החנייה, והם נשארו לבד ליד המכוניות, התנפלו זה
על זו כאילו לא התנצחו במשך שבועיים ימים על מחירי אריזות.
רומן קטן ומיותר.  גם הוא נשיקה על הלחי.
אפילו את רן מן הטיול לגואטמלה.  ההוא עם הקטע בשירותים במטוס,
מזדרזים, פן התור המתארך יסגיר אותם.  לא נעים ולא מצחיק.
מה ראתה בו מלכתחילה, לא ברור. אין דבר. נשיקה על הלחי. בחור
טוב.


וכמובן המאהב הותיק שלה, שבמשך שנים נפרדו וחזרו שוב. כמעט בעל
שני.  
דיבורים מרומזים על סיבוב שני. המוח שלה צמא הדם זינק על הכוכב
התורן. באין ציפור שיר, גם העורב יייחשב לזמיר, או משהו כזה.
אבל בסופו של דבר נלכדה בעצמה. בהתחלה התפלאה על עצמה, שמפנטזת
עליו, אבל אחר כך כבר התמסרה ממש, משלימה פערים קשים בין דמיון
למציאות בעזרת שנים של כמיהות היודעות להתענג על עצמן, מיומנות
נרכשת: עם חסר היא יודעת להתנהג.

והגיע אפילו ההוא, מהצבא, אילן, בלתי נשכח בעקר בזכות שורת
המחץ שפתחה את הרפרטואר המגוון של אסטרטגיות הכיבוש בהן נתקלה
במהלך השנים:  אני צריך לשכב אתך בשביל לדעת אם אני אוהב אותך.
גאוני, אין מה לדבר.
היה בא בלילות, מפתח לחדר שלה במגורי בנות, נכנס לה לחלומות,
והולך עם שחר, לאימונים של הסיירת, חולף על פניה עוברת בשבילי
הבסיס כשהוא דחוף בין עשרות חיילים ישובים בדי-מאתיים, לא
מנופף לשלום.
לא הבהיר אגב, מראש, כמה ניסויים נדרשים לו לשם הגעה למסקנה
המחקרית. גם לא נתן תשובה, עד היום.

עכשו עמדו כולם מול מיטתה, הבעל שלה מכבד אותם בפופ קורן.
משהו השתבש לה בלב לשיפרה פתאום.
אולי הם המסכנים, תקועים פה לעוד כמה שנים.
עכשו היא ביקשה לדבר. נאום פרידה.
תקשיבו, חברים יקרים. היא אמרה להם.  
אין לי הרבה כוח לדבר, אבל חשוב לי לומר את זה. וסליחה שזה
נשמע כמו אסיפת חברים בחדר אוכל בקיבוץ.
אני מאוד מודה לכם שבאתם. כפי שוודאי שמעתם, אני עומדת להחזיר
את נשמתי לבוראי לפני שחשבתי שזה יקרה, ולפני שזה הזמן
הנורמלי.  התחשק לי לראות כל אחד ואחד מכם, וכמו אשה בהריון,
אני מקבלת עכשו מה שאני רוצה, וואין לי זמן לקבוע פגישות
יחידניות.
אז אני אגיד לכם ביחד מה שהייתי אומרת לכל אחד מכם לחוד.
בעצם, זה שתי מילים: תודה רבה.
אני מבקשת להודות לכם על תפקידכם בחיי. כל אחד מכם אהבתי מאוד,
לרגע או ליותר, ואני שמחה שבאתם לומר לי שלום אחרון.

שיפרה מתלעלעת. משהו לא טוב בנאום הזה.
לא. זה לא מה שאני רוצה להגיד. עוד רגע.
היא מעיפה מבט בדני. דני מסתכל עליה, מבטו המתפעל, לא מבין
כלום ממה שהיא אומרת, כרגיל.
האמת,  מה שאני רוצה לעשות בעצם באמת זה לבקש סליחה.
טוב, אני אסביר. כאילו, סליחה, זה לא היה אישי.
אתם יודעים, יש את הסיפור הזה של דון קישוט, שמתלהב מאיזו
כובסת, ומקדיש לה את מאבקיו ונצחונותיו הדמיוניים, וסנשו פנשו
שואל אותו בדחילו ורחימו מה הוא מוצא בה, שהרי היא לא באמת
משהו, והוא עונה לו: מה אתה חושב, שקיימות במציאות כל הנשים
המדהימות האלה שהמשוררים כותבים עליהן? אין הן אלא קולב לשאר
רוחם של המשוררים.
אז זהו חבר'ה, קולבי האהובים, בעצם מה שהייתם זה הקולב שלי.
ביחד ולחוד.
אחלה קולבים.
מצטערת אם נדמה היה לכם שיש לכם תפקיד עצמאי, ואתם אחראים למה
שהיה או לא.   מתנצלת ששמתי עליכם תיק. שכל החלומות והכמיהות
העזתי להפיל על הכתף הפרטית שלכם, כל אחד בתורו.
אבל בסוף, עכשו כשאני חכמה, אני יודעת שלא הייתם אלא סטטיסטים
בהצגת היחיד של חיי.
וההצגה הזו היתה שלי. ועכשו המסך שיורד הוא שלי, ורק שלי.
וסליחה שהשתמשתי בכם ככה בסיפור שלי.  
אני מבסוטה ממנו, מהסיפור שלי. סיפור ענק.
הסיפור שלי מצחיק, ומשוגע, ומרתק, ונגמר כמו שצריך, בסטייל.
אה, ועוד משהו. מה שלא הייתי יכולה להגיד לכל אחד מכם לחוד,
והפורום דווקא מתאים.
ביחד, חברה, וכנראה רק ביחד, הייתם אהבת חיי.

יש איזה שקט בחדר. ברור לה לשפרה שהיא נשמעת מה זה פאתטית.
ברור לה שאף אחד לא מעז לדבר או לסתור אותה, כי לא מתעסקים עם
הנוטה למות.
מניחים שהתרפה לה קצת המוח החריף שלה,  באותה הזדמנות.

אבל אז אמנון, טיפש שכמותו, פתח את הפה.
חתיך הורס, עדיין. בן זונה. מכאיב, עדיין. איזה לא אישי.

תשמעי, שיפרה. הוא אומר. עזבי, כולם מתים בסוף.
את כרגיל עושה את זה בסטייל. באמת, את בחורה על הכיפק. מיוחדת.

כולם פה מתים עלייך, את לא צריכה להתנצל. אני למשל, לא הפסקתי
לאהוב אותך אף פעם, שקרן, חרא.
היא הולכת למות, והוא ממשיך לשקר אפילו עכשו. דווקא הוא.
חולשה תוקפת אותה.  
הלב שלה, עייף, שותת, פועם את פעימותיו האחרונות שלפני
האחרונות, מתמלא התרגשות, כאילו עוד בריא, כאילו עוד אפשר,
כאילו התפקיד הישן שאותו התכוון למלא כשנולדה, לפני עשרות
שנים, עדיין שגור על פיו, עדיין מכיר את תפקידו במחזה.

בוא הנה. היא אומרת לו.
הוא מתקרב אליה, קצת,  בפנים שלו מצטיירת איזה שהיא בהלה קלה,
אולי זה רק נדמה, הוא מתקרב לאט,  כמו בסרט הוליוודי ישן וטוב.

תשמע מותק. היא אומרת לו, בקול חלש.  
עליך זה לא חל.   לך מגיעה סטירה.
ואז היא מניפה יד ימין קטנה לאחור ומנחיתה לו על הלחי השמאלית
שלו, המאדימה בתורה, כצפוי.
אמנון לא מחזיר. הוא מחייך, תופס לה את היד.
מחיאת כפיים בודדת אחת שמתחילה מדני ולירו מסמנת את הפתיחה.
ואז עוד אחת, מהוססת, ועוד אחת, ועכשו כבר קקפוניה הולמת
ברקותיה.
כל הגברים של שפרה ולירו עומדים בחדר המיטות שלה  ומוחאים לה
כפיים.
על שנתנה לאמנון סטירה.
על שאהבה אותם פעם כשהיתה צעירה ובריאה ויפה, על זה שלא שכחה
אותם, על זה שהניחה להם לככב לרגע בסרט שלה שהולך להגמר, על זה
שאפשר היה להאמין לה לרגע למה שאמרה, שזה לא היה אישי.

תודה, אומרת שיפרה לדני ולירו, כשאחרון המאהבים הישנים מנשק
אותה על הלחי ועוזב. אחלה אירוע.