מי שעולה על הרכבת הזו לא חוזר, כך אומרים.
פעם בשבוע, בדרך כלל ביום ראשון, חולפת רכבת כזו במסילה שבסמוך
לכפר. היא מגיעה מאחורי ההרים המשוננים, חוצה את השדה הירוק
ורחב הידיים שלנו וממשיכה לדרכה במורד העמק. דחוסים בה כל כך
הרבה אנשים שכבר אני לא מבין איך הם נושמים, מה כל כך מרגש
במקום שאליו הם נוסעים עד שהם מוכנים לעמוד בדוחק הזה. נראה
שכל כך טוב שם שאף אחד לא רוצה לחזור.

אם אני מתנהג היטב בכנסייה, אימא ואבא מרשים לי לצאת לשדה עם
כל החברים. הבנים מקפלים את שולי מכנסיהם והבנות מרימות מעט את
השמלות, אחרת העשב הגבוה צובע בירוק את שולי הבגדים החגיגיים
של יום ראשון. למרות אמצעי הזהירות ריח העשב הכתוש עולה לאוויר
ונדבק בבגדים, מסרב בעקשנות להשתחרר עד ליום הכביסה שמתקיים
במרכז הכפר באחד מימי השבוע. אנחנו חוצים את השדה בריצה מקרטעת
ומשמיעים קולות צחוק רמים המתפזרים באוויר הנקי. לבסוף אנחנו
מגיעים מתנשפים עד למסילת הרכבת, כורעים ארצה ומצמידים את
האוזניים לפסים,  מחכים לקול עמום שיגיע מאי שם. אמה, הנערה
היפה, תמיד מתנשפת יותר מכולם אחרי הריצה בשדה, קולות נשיפותיה
מתערבבים עם הקול העמום הבוקע מהמסילה. לאחר הקולות פסי הרכבת
מתחילים לרעוד אט ואיתם האבנים הקטנות הנמצאות בסמוך, נדמה שהן
רוקדות את ריקוד הרכבת. הרעד מתגבר עד שאנחנו נושאים את עינינו
ורואים שעשן הקטר מיתמר באופק. כולם מסתדרים בשורה, משתתקים,
מחכים לרכבת עם האנשים שנוסעים ולא חוזרים. השקט מבשר ציפייה,
כל כך שקט עד שהמולת הכפר מגיעה לאוזנינו. נהג הקטר שכבר רגיל
להתכנסות השבועית שלנו מבחין בנו מרחוק ומשחרר צפירה שנשמעת גם
מעבר לקצה הכפר, כך מספר לנו אלפרד שרועה את הכבשים בשדות
הרחוקים. שקשוק הגלגלים הולך וגובר, אנחנו מוחאים כפיים בקצב,
נרגשים. הרכבת חולפת על פנינו, עשרות הקרונות מסחררות את
העיניים, הרעש שוצף וריח מכונות צורב בנחיריים. הקרון האחרון
עובר ושואב איתו את הקולות, אנחנו מביטים עליו נעלם במורד
העמק, עד ליום ראשון הבא. לפעמים אני מצליח לראות עיניים
מציצות מבעד לחלונות הקטנים, קרון ועוד קרון, חלון ועוד חלון,
עיניים ועוד עיניים. את פסי הרכבת בנה הצבא לפני מספר שנים, זו
מסילה שנועדה רק לרכבת אחת שנוסעת למקום שאף אחד לא רוצה לחזור
משם. גם אבא של אמה היה בצבא, הנערה הכי יפה בכפר, עיניים
טובות, שיערה קש בצבע זהב וגומות חן שובבות מבצבצות כשהיא
מחייכת. לפעמים אני הולך לרכבת רק בכדי לראות אותה.

בחורף שעבר קפץ מישהו מהרכבת, איך אפשר לקפוץ מרכבת נוסעת
חשבתי לעצמי, בטח הוא התחרט ולא רוצה לנסוע למקום ההוא. היה לו
מזל שהאדמה מכסה עצמה בשלג בימי החורף כמו שמנסה לכסות עיניה.
הוא נפל ברכות כמו על סמיכת צמר גפן, כזו שאני מתכרבל בה בימי
הכפור. האיש נראה מפוחד, הפחד העמיק על פניו כשראה אותנו
מתקרבים אליו כאילו אנחנו המבוגרים והוא הילד שלא ציית לקול
הוריו. הוא רצה לרוץ. אני ועוד שני חברים רצנו לכומר ומבליל של
חצאי משפטים שזרקנו לעברו יחדיו הוא לא הבין דבר. אמה הגיעה
אחרי דקה ואנחנו השתתקנו באחת, קולות נשיפותיה הסגירו את
ריצתה, לחייה נצבעו אדום ושיערה השתובב וכיסה את חציו הימני של
פניה. היא אמרה שהאיש מבקש אוכל, הוא נראה מאוד רזה. הכומר לפת
את סנטרו בידו, צעד בחדר הלוך ושוב, הרהר, ולבסוף אסף את האיש
לכנסייה והגיש לפניו אוכל. צפינו בו מהצד כאשר הוא אכל, כאילו
מדובר בהצגה. הוא אכל ברעבתנות וסיים את המנה במהירות, לפני
שהוא ביקש עוד אוכל הוא ליקק את פנים קערת המרק וניקה אותה מכל
שאריות. בזוית העין הבחנתי שהוא מגניב בחופזה פרוסת לחם לכיסו.
הכומר הציע לו מיטה במרתף החשוך וסגר עליו עם בריח. הכול התנהל
על מי מנוחות עד שאמה סיפרה לאביה על המקרה, הוא נראה נסער,
רק בשל הנימוס הנהוג בכפר הוא לא הרים את קולו. בסופו של דבר
הוא נזף באמה והלך לברר את העניין. יותר לא ראינו את הכומר, כל
כך אהבתי את סוכריות יום ראשון שהוא חילק בסיום התפילה.
התרגשתי מאוד שאמה רצה בעקבותינו לספר על האיש מהרכבת, אולי לא
ממש עניין אותה שהוא רצה לאכול אלא אולי היא רצתה לראות אותי,
אולי.

באביב כבר ידענו שהרכבת מגיעה בכל יום ראשון בדיוק בשעה אחת
עשרה לפני הצהריים, הרכבות אף פעם לא איחרו, רכבות כמו שעון.
זה השאיר לי מספיק זמן להתבונן באמה עד שאמא תקרא לי לארוחת
הצהריים.  הרכבת הפכה להיות מקום המפגש החברתי שלנו, הבנים
סיפרו בדיחות בקול רם (אבל את הבדיחות הגסות סיפרנו בשקט בכדי
שהבנות לא ישמעו), והבנות - עשו עצמן לא שומעות את הגסויות,
וכן, כמו תמיד - ריכלו על בנים. כל הכפר כבר דיבר על הרכבת,
אפילו המבוגרים שלא טרחו לראות אותה מקרוב הביעו את דעתם. הם
התאספו בכיכר הכפר כמעט כל בין ערביים, חלקם התיישבו על
הספסלים הפזורים בכיכר וחלקם עמדו. דיברו על המצב, התווכחו, אך
בנושא הרכבת כולם הסכימו שהיא חייבת להמשיך לעבור. אבא של אמה
כל כך שמח שאנחנו הולכים לראות את הרכבת באופן קבוע, הוא הביא
מהצבא טרקטור שהזיז אבנים גדולות לצורת גורן כך שיהיו לנו כמו
ספסלים, עוד אבן הוא העמיד במרכז הגורן, כמעין שולחן. כל אחד
הביא מהבית פירות עטופים במטפחת והניח אותם על "השולחן".
התכבדנו. תמיד קיוויתי שאף אחד לא יביא שזיפים אדומים. אמה
לוקחת אותם ומחביאה בכיסים, כשהרכבת עוברת היא זורקת אותם
בחוזקה לעבר החלונות הקטנים. מיד לאחר מכן היא מעבירה את ידה
על גרונה לעבר העיניים מהחלונות. השזיפים היו מתפוצצים ונוזלים
כמו דם. אני לא יודע אם היא עושה זאת מרצונה או בכדי לרצות את
אביה לאחר המקרה של איש שברח מהרכבת. בכל מקרה זו התנהגות
מוזרה לנערה יפה כל כך. אחרי שהרכבת עוברת היא חוזרת להתיישב
במרחק מה, בקבוצה של הבנות. קוקיות עם סרטים אדומים הבליטו
אותה מהאחרות, ואני מוצץ גבעול, מביט בעיניה האפורות, מעניין
על מה הן מדברות, או על מי.

הקיץ בפתח ואנחנו שוב יושבים על הספסלים. היא צופה בחיוך ברכבת
העוברת ואני חשבתי על הרכבות שאני יכול להעביר בכל מיני מקומות
בגופה. לפני מספר ימים ניצלתי רגע שהיא עמדה לבדה ליד הברזייה
בחצר בית הספר וניגשתי אליה, המתנתי שהיא תסיים לשתות ואז
הזמנתי אותה להיות  בת זוגתי לנשף סיום שנת הלימודים. לכל אחד
היה בת זוג ורק אני כל הזמן התביישתי לגשת לאמה. אני כבר לא
יודע אם יותר התביישתי או יותר פחדתי, אביה קיבל דרגה של קצין
בכיר והיה צריך לנאום בפנינו בנשף "למען המולדת והגברת
המוטיבציה לחיילים של המחר". לא רציתי ללכת לצבא אבל רציתי את
אמה.