השמש עוזבת מעבר לרקיע
השמים אוזלים מצבעם
הארץ את חומה משחררת
היום כבר תם
וכשהשמש משמרתה נוטשת
ומשחררת כס רודנותה
קופץ לו הנצח למקומו לפתע
מפזז, חופשי ומשוחרר
קיום אמת
באי-קיום
השם ללעג מהתל
הבנה של בן-אנוש
ומתבטא בחיוכו
רחב, חושף שיניים לבנות
חיוך שנותן
הטורף
לנטרף.

אנחנו מזנבים דרכנו
בדרכים שמחקות
את חשכתו של זה הליל
ומוסיפים גם בליל אורות
(בני אדם כרגיל, תמיד מצועצעים)
מכוניות נעות אלינו,
חושפות שדיים לבנות
מכוניות שנרדפות,
חושפות אחוריים מיוחמות,
מותר לראות אסור לגעת.

אני זוכר
יום אחד, תחילת הסתיו
את ואני
ישבנו על גדות נהר אספלט
ישבנו וצחקנו,
בצל של ההרדוף,
על דברים ששכחתי
כמו המכוניות שחלפו על פנינו
וחלפו בלי שוב,
או אדי התה ששתינו
מיתמרים ונעלמים.
החשכה ירדה לאטה
ואת נעלמת בתוך החשכה
ועננה של אדים
ונותר רק חיוך ונצנוץ
עינייך
ואז גם זה נעלם
ואולי יד מגששת?

אנחנו נזרקים סביב
בדרך
מהמורות וחורים
הזמן אוכל הכול
גם את החוקים
ולשנייה הוא נעצר,
בפה מלא אספלט,
מביט אליי
בעיני אודם מנצנצות.
שנייה אחר-כך
מתכת פוגשת מתכת
הפגוש מתעכל
סביב גוף מתכת,
השמשות מתנפצות מנגד
והבשר נמרח.
מפץ של נוזלים
והכל בלהבות.

בגלימתו של הליל -
אינסוף בולע סוד -
כבר נפרמו חוטים,
וחורי תולעת עש
זוהרים מבעד לאריג
עד שאפילו הלילה נאלץ,
מפעם לפעם,
בחיוכו שכבר הצהיב
לעגל פיו בתימהון
או לעמוד סתום פה בהלם ואימה.