הם עומדים שם בחוץ, צועקים. כל כך רחוקים וחסרי חשיבות. אני
נמעכת עכשיו מתחת להריסות, אבל הם אלה שנמחצים תחת קיומם,
ואפילו לא יודעים זאת.. גם אני הייתי אחת מהם. כל חיי. עד לרגע
הזה, בו אני גוססת. ולראשונה, מרגישה בחיים. תמיד חיכיתי לרגע
הזה, הרגע שבו אחייה באמת. לבחירה היחידה ששווה משהו. והיא
תמיד מגיעה כשכבר אין ברירה. כשחייבים לעשות את המעשה הזה, שאף
בר דעת לא היה עושה.
הם מנסים להראות שמזיז להם שאני הולכת למות, אבל אף אחד לא
מזיז את עצמו מהמקום. הם משקיעים בלהראות מודאגים ומזועזעים,
כמו אחרי מהדורת חדשות של 10 בערב.
לא ידעתי כמה זה יכאב כשזה יגיע. אבל גם אם הייתי יודעת, הייתי
רצה לתוך הצריף המתמוטט, בלי לחשוב בכלל. כמו דגי סלמון השוחים
נגד הזרם, עד כלותם. כל נשימה מכאיבה כ"כ. לא ידעתי עד כמה זה
יכאב, אבל ידעתי מה יכאב יותר.
להשאר איתם.
הם סובבו את הבניין, מתים מהלכים שמקנאים בחיים. בחיים שמתחת
להריסות. אני מרגישה שאני שוקעת במצולות כמו אופליה, והם
חולפים מעליי כמו להקת דגיגונים. מעליי, אבל בעצם אני מעליהם.
וכמה שאשקע יותר, כך תעלי נשמתי גבוה יותר.
מישהו מהם טמן את הפצצה, כל האחרים ידעו. וידעו שכולם יודעים,
ושאסור לספר. ואף אחד לא יגלה לעולם מי היה זה שהציט את הפטיל,
וזה גם לא יהיה משנה. הבגידה העכירה את האוויר שנשמתי, אז
העדפתי לתבוע. הבגידה היא הכח ההודף החזק ביותר, היא המשליכה
אותך אל העבר השני בלי שיהיה לך באמת איכפת במה תתקל שם- מה
שזה לא יהיה, תאהב את זה. את הגאולה מהאויר המורעל והמתועב של
האפסיות, של החיים שהם מוות, של הבל הפיות שעושים מלחמה מאהבה.

ההריסות המוחצות אותי, אותן אהבתי יותר, אותן אעדיף על פניכם.
במותי, אשלול את עצמי מכם, לא אהיה טרף לאהבתכם לנלוזה, הממיתה
את הנשמה.