יש לי תמונה אחת שלך,
ששלחת לי ממש מזמן.
אבל התחושות שצצות בי רק מלהתבונן בה -
לא דועכות בי אף פעם.

התמונה הזו לא מיוחדת מדי,
לא יפה מדי.יש בה רק את החיוך שלך
שתמיד נראה לי הרואי, ולא מציאותי.

יש בה את העיניים הקורנות שלך,
ויש בה מספיק כדי להוליד אצלי חיוך.

בכל רגע של עצב,
בעת מפלה,
אני לא עושה הרבה,
אני רק נזכרת, ומביטה.
בתמונה הזו טמון כל כך הרבה מסתבר.
עד כדי כך שמתחשק לי לטרוף אותך
בכל פעם מחדש כשאני מביטה בה.

האף הסולד,
שאומר כל כך הרבה,
ובכל זאת כל כך מעט,
כאילו מתגרה בי בכל פעם מחדש,
והמבט -
המבט שאני כבר ארבע שנים לא מצליחה לשכוח,
המבט שמעורר בי כל כך הרבה,
בכל כך מעט זמן.

זה פשוט אתה,
אתה שמצליח להוציא אותי משלוותי
בדרך כל כך קסומה, כל כך מיוחדת,
כל כך אחרת.

זה פשוט אתה...