הדלת ההדראולית במשרדו של מוץ נפתחה כאילו מבטאת את שמו בלחש,
פנימה נכנס יצור נמוך ורחב כתפיים, בחליפה שלא הייתה מביישת את
באז שנות אור, אבל בטח שהייתה מביישת כל יצור שקיים במציאות.
הוא צעד צעד שלא נשמע בהטלת נעלי ניו באלאנס, שהיו חלק
מהחליפה, על הרצפה, שהייתה עשויה מחומר שגם אם הייתי כותב את
שמו או את תכונותיו, אין ביכולתם של אף אחד מן הקוראים להבין
מה הוא, בחושיהם המוגבלים. המשרד היה מרווח אך אפל, כמו שמוץ
אהב, עם תמונות של צמחים טורפים ונופים מדבריים בלילה וגם
מראות מעוותות למיניהן. לו היה יצור-ארץ אי פעם רואה את מוץ,
בטח היה חושב שהוא מן הכלאה בין גורילה, גמל שלמה ועטלף,
כשהאחרון דומיננטי, אך מעולם ולעולם ובשום זמן אחר לא קרה
שיראה אותו ארציאני שכן היצורים החכמים בכוכב ארץ היו
הצ'ינצ'ילות, ומאחר ולא יכלו לתקשר אלא ביניהן, יצורים משונים
דמויי דחלילים בני הכוכב ההוא חשבו שהם היצורים הנבונים
היחידים, למרות שהיו כה טיפשים שהגיעו רק לירח שלהם.
סקיט-זון, היצור בחליפת החלל, הלך אל עבר מוץ, שהיה הרבה יותר
גבוה ממנו. עם כל צעד היה יותר בטוח מאשר עם הצעד שאחריו. מוץ
לא אהב את היצור הנתעב שעמד מולו, לכן לחץ על הכפתור שהיה בצבע
שלא קיים בעולמו של המחבר ולכן גם אין לו שם בשפתו, וסקיט-זון
נעלם כהרף עין ובמקומו נשארה רק צעקה שפילחה את חלל החדר ובקעה
מתוך בור שהיה מלא בחומר שהיה במצב רתיחה, ולשם כך היה צריך
להיות בטמפרטורה של 7,000 מעלות צלסיוס. מוץ היה מרוצה והמשיך
את יומו כרגיל, עם כוס של פוטיל (משקה אלכוהולי חם, מבעבע
וסגול).
עכשיו אני צריך להמשיך לכתוב שלא ישימו לב שבעצם הסיפור כבר
נגמר, מקווה שנהניתם ובלה בלה.. לא מעניין אותי אם נהניתם כי
אני נהניתי לכתוב את זה.

קורא/ת נכבד/ת, אנו מתנצלים על התקלה, הסיפור הסתיים ונוספו
מספר שורות בטעות, או סתם במטרה לגרום לסיפור להיראות יותר
ארוך, למעשה אין אנו יודעים בבירור את מטרת העניין. תהנה בהמשך
הקריאה. (אה, נגמר?)