פשוט ישבתי שם,לבד
על מן סלע כזה מול הים
עם הסמירנוף אייס שלי שכ"כ אהבתי אותו ברגעים כאלה.
היה לי כ"כ עצוב,אני אפילו לא יודע למה,
אולי בגללה.
אולי לא... אבל עדיין היה לי ממש עצוב.
ישבתי מול הים הסתכלתי על הגלים שמתנפצים על הסלעים
והרגשתי שזה כמו החיים שלי ומן התפוצציות קטנות כאלה על הלב
שלי
כמו שהגלים מתנפצים,ככה אני, אולי זה המזל שלי... אבל אני לא
יכול להאשים אותו,
אח שלי שכ"כ הערצתי, לפני שהוא מת, אמר לי לקחת אחריות על
הדברים שאני עושה,
כמו מן אחריות על החיים שלי,לא של אחרים-רק על שלי.
זה בין הדברים הכי חשובים שאני זוכר ממנו, ושאני תמיד אזכור.
הרגשתי קצת שאיכזבתי אותו,המשפט הזה-נכון לעכשיו..לא ממש הראה
שזה מה שאני עושה,
אולי שזה הדבר האחרון שאני עושה.
כ"כ כעסתי על עצמי, כ"כ כעסתי עליה, רק דמיינתי שאני בא ואומר
לה הכל
שאני מדבר איתה, כבר ראיתי תסריט של זה בראש.
ישבתי, שתיתי בלי סוף ורק חשבתי כמה עצוב לי.
ואז היא באה... נגעה לי בכתף... הסתכלה עליי.
איזה עיניים יש לה..איזה מבט חודר יש לה.
באותה שניה שכחתי את כל מה שחשבתי, כמה עצוב לי,
כמה אני כועס עליה,כמה אני צריך לעמוד מאחורי מה שאני עושה,
רק בגלל העיניים האלה, רק בגלל המבט הזה.
"אנחנו צריכים לדבר אני חושבת"
אה היא חושבת? טוב באמת שהיא נזכרה לחשוב.
כמובן שאת זה רק חשבתי לעצמי,שוב המחשבות שלי נתקעות עם
ההרגשות
שלא באות כביטוי במילים ושוב אני מסתבך עם עצמי ורק עונה
בעדינות יתר
כמו מישהו דפוק, כמוני.
כמה שאני רע עם עצמי, בסוף אני רגוע,למה?
"כן..אני יודע.." לחשתי לה. כולי מסטול מהסמירנוף אייס.
היא חיבקה אותי ולחשה לי באוזן "אני אוהבת אותך".
לא עניתי, הייתי חסר רגשות באותו רגע.
כ"כ כועס עליה, כ"כ כועס על עצמי,כ"כ כועס על החיים,כ"כ עצוב,
כ"כ מגעיל.
"אתה לא אוהב אותי יותר,נכון? זה העניין?" היא אמרה לי,ספק
עצובה-ספק עצבנית.
"אני אוהב אותך... אני אוהב אותך יותר מידי... אני פוחד... אני
פוחד יותר מידי...
אני עושה שטויות... וגם זה יותר מידי... וזה לא שווה שתהיי
איתי...
כי אז החיים שלך יהיו גם קצת מכל אלה..קצת יותר מידי"
ככה אמרתי לה, כמו פילוסוף,כאילו שאני יודע מה אני מדבר.
שתוי לגמרי, מת מעצבות ומדבר כאילו אני יודע משהו ממה שהולך
סביבי.
למרות שתאורתית זה נשמע ממש טוב.
"אם אני איתך, אין לי בעיה להיות איתך כשאתה עצוב, כשאתה
כועס,
כשאתה עושה שטויות,כשאתה לא איתי אני כאילו כלום,כשאתה לא
תיהיה כאן
גם אני לא אהיה כאן-זה כאילו אני לא קיימת.
בגלל זה אנחנו ביחד"
ובראש רק חשבתי לעצמי: "כן היא ממש תהיה איתי,היא לא תבין
אותי
היא אפעם לא הבינה..למה שעכשיו היא תבין..למה המילים שלה נראו
כ"כ יפות
אבל על פני השטח זה לא היה ככה, היא לא מכירה אותי שאני עצוב
אני יכול להתייחס אליה כמו לכלום..היא לא תרצה להיות איתי"
"עזבי..אני... אני מעדיף להיות עם עצמי" הרהרתי  "אני צריך קצת
חופש
אני צריך קצת זמן" בראש רק חשבתי שאני לא מאמין לשום מילה
שלה.
היא? תיהיה איתי כשאני יהיה עצוב? למה לה ?כי היא אוהבת אותי?
שטויות.
היא באה לנשק אותי, הסתובבתי.
אמרתי לה שלא שתכבד את הבקשה שלי.
ת'אמת... עשיתי את כל זה כי לא האמנתי לה.
אולי פגעתי בה.
לא אולי, בטוח, אבל אני גם בטוח שהיא תתגבר, שכאילו מי אני.
דקה אחרי שהיא הלכה משם האיזור היה שומם, הייתי לבד,
ועשיתי את זה.
היה לי סכין ברגל, להגנה עצמית בלבד, כביכול-ככה זה היה נראה
עד אותו רגע.
הוצאתי אותו משם, הסתכלתי עליו, סובבתי אותו
ותקעתי את זה באמצע הצוואר, עמוק עמוק.
ראיתי הכל עובר מולי, ראיתי אותה, ראיתי הרבה אותה.
ראיתי תמשפחה שאפעם לא הייתה לי.
והכי הכי חשוב, את אח שלי שעכשיו אני בדרך אליו, אולי שם
בגן עדן נתחיל סוף סוף לחיות או למות כמו שצריך, ככה חשבתי,
או ככה רציתי לחשוב.

אני לא יודע איך היא ידעה או היא הרגישה,
היא חזרה למקום, אולי כי דברים לא נגמרים ככה והיא רצתה לסיים
את זה.
היא מצאה אותי על הריצפה עם שלולית דם
וסכין תקועה עמוק בצוואר עד הסוף.
ירדה לה דמעה, היא הוציאה לי תסכין מהצוואר וידעה שאני לא
אחזור יותר.
היא שמעה את מה שהיא אמרה, או אולי תמחשבות שלי.
"כשאתה לא תיהיה כאן
גם אני לא אהיה כאן-זה כאילו אני לא קיימת."
היא נשכבה על ידי,באותה צורה,
עם הראש למעלה עם הידיים בצדדים.
ותקעה לעצמה תסכין עד הסוף מעורבב עם הדם שלי,
הכי עמוק שאפשר, ראתה את החיים שלה עוברים מולה
ראתה אותי, ראתה אותי הרבה,
והכי חשוב, שאני הולך להיות איתה שם למעלה, שעכשיו היא בדרך
אליי,
כי אולי שם, בגן עדן,נתחיל סוף סוף לחיות או למות כמו שצריך.
ומי יודע... אולי שם יהיה טוב... אולי יהיה.