אתה פורם את הלב שלי
את כל הקשרים אתה פורם
ביד גסה, מחוספסת, לא כמו יד עדינה של אישה
לא כמו של אמא
אתה נועץ מחט והלב מדמם מתפריו
אתה אוסף את החוטים בחזרה אליך, החוטים השקופים שטווינו זה לזו
וחברו אותנו כמו מריונטות, נשלטות זו בידי זו, לא מסוגלות
להתנתק. נמשכים כשהחוטים מתהדקים; אולי יד נעלמה בכל זאת שלטה
בכל, איפה היו פקעות החוטים שאפשרו לך להתרחק כל כך הרבה ממני
בלי שהקשר ייקרע?
או שזה טבעו של הצבע השקוף, שאתה יכול לדמיין אותו בטעות כאילו
הוא שם, או לא לשים אליו לב ולהתנגש בקיר זכוכית קר ששבריו
יפצעוך.

אתה פורם את הלב שלי, בסבלנות, באיטיות מכאיבה
עד שהוא נפתח לחלוטין, מדמם,
ואתה שולה מתוכו את החוטים שלך, "הם שלי",
ומשאיר אותי עם פיסות קרועות ומדממות של לב,
שאין מה שיחבר ביניהן. בשביל שיפסיק לנזול, הוא צריך לעבור
למצב קפאון - האדישות מקררת. מדי פעם כשאתה עובר לידי החום
שלמדתי לזהות שמקרינים פניך ממס מעט, ומוזר, בניגוד לכל חוקי
הפיזיקה, דווקא החלק הפנימי של הלב מתחמם ראשון.

ועכשיו כשאתה מוצק, לב, דע לך, שיש כאלה שמבחינתם אתה רק כרית
סיכות אותן יוציאו כשיצטרכו אולי לתפור לב ללב. אבל בינתיים-
הן שם.

אבל אתה לא באמת מוצק, לב, וכשהסיכות יוצאות, אתה מדמם שוב
מהחורים, עד שתכנס סיכה חדשה, או עד שבמקרה הטוב מישהו יתפור
אותך מחדש. ואם לא, לב, אתם תדמם את עצמך למוות.

מי אמר שתפירה זה עסק נשי?