ניצבת מולו כמו עובדה מוגמרת והוא לא יודע אם לברוח או להשאר.
עיניים בהולות מביטות בתדהמה, נראה שאבדנו מאז, וגם הזמן אבד.
חיוך חצי עייף חצי מזוייף, ואני שוקלת האם כדאי ללכת עכשיו,
לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל אותם שמיים מכסים את ראשינו ואולי
אין טעם לנסות לברוח. יום אחר, עונה אחרת, בחיים אחרים, אני
עומדת מולו ומקווה שיאהב. היה יום ארוך ואני רק רוצה לשים את
ראשי בחיקו, שיקח אל זרועותיו והעולם יעלם. בימים שהיינו
מאוהבים העולם עמד אילם לנוכח הרגשות העזים. והיום אני עומדת
מול תמונתו בעיניים מלאות דמעות. כמוך היו ועוד יבואו, אבל אף
פעם לא הבטחתי להשאר לנצח לצידך.
בחיים אחרים אולי היינו מתחתנים. אבל לא כאן, לא עכשיו. צעקתי
לך שלא אהיה שייכת לאיש. לא האמנת לי, חשבת שצחקתי. ואני רק
מקווה שביקום מקביל הייתי מספיק חכמה לא להרוס את זה, להשאר
לצידך ולא לעזוב. להעריך את מה שיש ולזכור שאף אחת אף פעם לא
תאהב אותך, כמו שאני אהבתי...