לוקחת דף ונייר, מתחילה לכתוב על עצמי, על מי שאני, על מה שאני
מרגישה, על מה שגרמת לי להיות אחרי שהמטרת עליי מבול כל כך כבד
והרסני. אמרת לא פעם אוהב, אמרת תחכה, אמרת שהכל יהיה בסדר,
אבל למה ציפיתי? למה שאני אהיה שונה ומיוחדת מכל הבנות. הנה גם
ממני נפרדנו. גם אותי שברו. אז אני נשברת, כואבת, בוכה אבל למה
בעצם? אז אני לוקחת נשימה עמוקה ותוך שנייה מחייכת, שהנה אני
חופשייה אני משוחררת, אני חשופה בלי טיפת הגנה יוצאת שוב אל
העולם הגדול. אני מנסה לאגור את הכוחות שלקחת ממני, כועסת על
ההשפעה שהייתה לך עלי. אבל סולחת לעצמי אחרי שנזכרת שבסה"כ היה
טוב, עד המבול.
ולא היית צריך יותר מידי בשביל לשבור לי את הלב, אתה פשוט
נכנסת לי לחיים כשלא האמנתי שאני אתאהב שוב, והוכחת לי כמה אני
טועה ובגדול. ובנקודת השיא של האהבה שלי אליך... לא כאב של
סכין דוקרת ולא הלמות אגרופים כווצים ישתוו למילים שאמרת לי
ושרפו את הנשמה... ושוב אני מחייכת לעצמי, מה הייתי צריכה את
זה? עכשיו יש לי שקט. הכי טוב.

אז למה אני כותבת עוד שיר? מישהו אמר לי שכל השירים אותו דבר.
מדברים על אהבה, גם אני רושמת על אהבה, אבל השיר שלי חסר, כמו
הלב שלי, מכיר ריק. ואולי בעצם הריק הזה נותן לי מקום למלא,
נותן לי אפשרות לבטוח באחרים, לתת להיכנס ולמלא את החסר. הכל
זמני בסופו של דבר, בדיוק כמו שהשמש יורדת כל ערב, זה עניין של
זמן עד שהיא תזרח שוב...

אבל הכל דיבורים, בסופו של דבר אני לבד.  וזה לאו דווקא רע,
וכשאתה תנחת ותרצה לראות אותי, וכמו חורף, להנחית עליי את
המבול שלך שוב, אני כבר אהיה בטוחה ומוגנת מהחומה והסכך שאני
בונה לעצמי, וכמו קיץ אני אהיה אש שורפת לאנשים קרים שירצו
לחמם לי את הלב ובסוף ישרפו אותו.

אז מה בסה"כ אמרתי לך? שאני מתגעגעת? כמה מכתבים שכתבתי לך,
כמה דמעות שזלגו לי איתך, בסה"כ רק רציתי להגיד שאני אוהבת
אותך. אבל את כל המילים שלי שחנקו אותך, אתה שלחת חזרה וחנקת
אותי, עד שלאהבה הזאת לא נשאר אויר לחיות. אז נפרדנו. ועכשיו
יש רק אותי, זמן לעצמי, וככה טוב לי.

ועוברי אורח מלטפים, נוגעים רק לרגע אבל לא נשארים. לא כי הם
לא רוצים, כי פשוט אני לא מאפשרת. בדיוק כמו הזיכרונות שלי
ממך, המתוקים שבאים ומלטפים, ואני לא נותנת להם להישאר כי
המציאות כואבת. אז אני זוכרת אותך, אבל רוצה לשכוח. כי זה כבר
לא אתה זה שאליו ארצה לברוח...
ככה אני, אני ממשיכה הלאה, אל מקום בו יהיה לי יותר טוב, ועד
שאגיע אליו, בינתיים אני נהנית ממה שאפשר בדרך.
אבל הכל דיבורים, בסופו של דבר אני לבד.  וזה לאו דווקא רע
וכשאתה תנחת ותרצה לראות אותי, וכמו חורף, להנחית עליי את
המבול שלך שוב, אני כבר אהיה בטוחה ומוגנת מהחומה והסכך שאני
בונה לעצמי, וכמו קיץ אני אהיה אש שורפת לאנשים קרים שירצו
לחמם לי את הלב ובסוף ישרפו אותו.
אז..
אני אשמור עלי מאנשים קרים
אני אשמור עליי ממבטים טורפים
אשמור אותי מלחש הקנאה
מיום כבד, רודף שינה
כזאת אני חולפת רגע חושפת ושנייה אחר כך
שוב נשטפת אל השגרה הזמן נהיה קצר
אז אני חוטפת, כמה שרק אפשר וטוב לי...