ושוב עוברת בי צמרמורת, אז אני פותחת מסך וורד כדי להוציא אותה
החוצה.
אני אכתוב פה כמה שורות עצובות, נוגעות ללב, כדי שמישהו יקרא.
והמישהו המזדמן יקרא את המסמך הזה שלי, ויכאב לו וירגש לו,
והוא לא ירגיש יותר לבד בלבד העצוב שלו.
אז הוא יתן לי 5
ויגיד- יפה כתבת
וגם ריגשת
אולי אפילו תודה
והוא יסגור את המחשב ופתאום הכל יחזור אליו, כי לא משנה כמה
קלעתי בול אני לא באמת איתו.
והמעגל הזה שלו יתחיל שוב. וכל המחשבות.

ואני, אכנס ואראה שהגיבו לי, וזה יחמם קצת את הלב,
אני לא לבד!! אתם מבינים אותי
ואז אצא מהמחשב
והרעידות יתחילו שוב
והמחנק הזה
הרצון למות ישוב
ואני אביט בעינכם ברחוב
ואתם לא תזהו
ואני לא אזהה


אז בשביל מה בכלל לטרוח לכתוב??

ובכל זאת...

אני רוצה להיות ריק, להיות דף חלק.
אי אפשר לבקר ולשפוט משהו שהוא לא באמת קיים. משהו שהוא חסר
צבע וחסר צורה, חסר כל מימד. רוצה להיות לא פחות מדי ולא יותר
מדי.
מן ואקום לא קיים, כך שלא יפריע לאף אחד.שלא יעורר ביקורת
מרירה או ביקורת מתוך אהבה.
אני רוצה להיות מוגדרת, עם שוליים ברורים, כה מוחשיים. להיות
בוהקת וזוהרת.
להיות מוקצנת לאחד הצדדים, מעוררת גלים.
אני רוצה להיות משולמות, שגם כל חסרון יהיה נערץ.
אני רוצה להיות אחת שאוכל לאהוב.

אני רוצה לצאת מעצמי. אני רוצה פסק זמן. אני רוצה להיות מישהי
אחרת.
למה אני כזאת? גם ההתבכיינות הזו מחזקת את מי שאני לא רוצה
להיות
נמאס לי להיות לבד
ונמאס לי גם להיות עם עצמי
כואב לי כבר יותר מדי
זו מחשבה שפויה- לחשוב לקפוץ מתחת לפסי רכבת?
אני יכולה לדמיין. לשים מוסיקה באמפי -כי כל המוסיקה הזו זה
רגע של שקט
ולשכב שם. זה כמעט כמו נירוונה
רגליים ישר קדימה
עיניים עצומות,
השפתיים מזמזמות עם חיוך
הבסים משתלבים עם רעידות הרכבת המתקרבת
ההגיטרה החשמלית מתמזגת עם הצופר
וברגע מושלם של היצירה
אני אפסק.