המטוס עמד להמריא.  האנשים מסביב דיברו, כאילו שום דבר חשוב לא
עומד לקרות. אני, כרגיל בטיסות, השתמשתי בשיטה הכי ידועה למנוע
התרסקות. דמיינתי אותה מתרחשת  במוחי, איך המטוס מתחיל להמריא,
אך משום מה לא מצליח, והוא מתרסק באחד המבנים מסביב. אני עושה
את זה בהמראה ובנחיתה. ככה אני יודע, ששום דבר לא ייקרה. אמנם
זה מכניס אותי קצת לפאניקה, המחשבות האלו, אבל במהלך חיי טסתי
עשרות פעמים, וזה לא איכזב אותי אפילו פעם אחת.
וכך המטוס, טיסה 338 מאמסטרדם עמד להמריא. הוא כבר הסתובב
לכיוון הנכון. הגביר מנועים, ואני בליבי ממשיך לפחד, אבל כנראה
רק שבכאילו.
הוא מתחיל לנסוע במהירות אדירה, ובעוד שאני מחכה להתרוממות
בזווית, אני מבין שמשהו לא בסדר. כאילו המטוס מנסה לעשות את
זה, אך הוא רועד, וכאילו משהו חוסם אותו הוא נשאר באותה זווית.

אחרי כמה שניות, המטוס מתחיל לעלות באש, מאחורה, ובאותה שניה
הוא מתנגש במשהו. יש רעש והמולה. נראה שכולם בסדר לעת עתה.
כולם בשוק. הדיילים והדיילות מתחילים לשחרר חגורות, ולשעוט
ליציאות חירום. אני משחרר את החגורה שלי. ואז משהו קורס פנימה.
לנתיב בריחה שלנו. אני לא יודע מה זה. אבל בלי ספק אי אפשר
לפנות את זה.    זה מתחיל לעלות באש, ואני מבין שרק מי שיגיע
ראשון יצליח להיחלץ בבטחה. הכל עשן. הכל שקט, חוץ מהצעקות. הם
כל כך מרעישות. מפריעות.  
אני מתחיל להתקדם, חברי עמוס מלפניי, כולם רצים, לא מסתכלים
לימין ולשמאל. רוצים להציל את עצמם.    
אבל אני, לא כמותם, לפחות לא רוצה להיות כמותם, מסתכל לצדדים.
אני רואה את הילדה שלא יכולה להיות יותר מבת 4, ולידה גופה של
אמה או אביה מוטלת קדימה, ועליה עמוד שקרס. אני יודע שעליי
להציל אותה. לא כי אני רוצה,  אלא כי אני חייב.





"הלכתי לזונה". זה לא משפט שחשבתי שאי פעם אוכל להגיד. אבל
עכשיו, ממש עכשיו, הלכתי ועכשיו אני חוזר.
כשיצאתי,  חשבתי לעצמי ששנים ארוכות אני אנסה לגלות מה גרם לי
להיכנס בסוף. האם היופי שלה, האומץ שלי, החרמנות, או שמה- זה
היה סיגריית החשיש שגם גרמה לי להשתעל כמה פעמים.

בסוף נכנסתי.   חציתי את הרחוב, הרחוב שחציתי כבר הרבה פעמים
כדי לבהות בהן, בזונות, עם עמוס ועם שירי. הפעם זה היה שונה.
זה יישמע כמו קלישאה, אבל ככה זה קרה. יצאתי מהגוף, מהכלי שאני
חי בו. ושלטתי בו מזווית אחרת. לא הרגשתי, לא פחדתי, ואלוהים
עדי, אפילו לא עמד לי.
שאלתי אותה כמה, והיא אמרה לי ש50 יורו.
נכנסנו לחדר. שם היא שמה מין כיסוי על המיטה. היא אמרה לי לשלם
עכשיו, ואחרי ששילמתי היא אמרה לי להתפשט. התפשטתי מהכל. כמו
בבדיקה רפואית. ואז היא אמרה לי לשכב. לא התביישתי. אחרי הכל
היא הזונה. היא שמה לי קונדום על הזין, ובאותה הזדמנות מצצה
אותו. לא הרגשתי כלום.  אולי זה החשיש, אולי הפחד. והיא מצצה
ומצצה, ואני, מחשבתי נדדה, אל השירות הצבאי, אל התורנות מטבח.
שהיינו צריכים לנקות את התעלות מתחת לכיורים. ולא היו לנו
כפפות. רק המחשבה, שזה לשניה, ואין ברירה. עצמנו עיניים, ולא
הסתכלנו. הכנסנו יד, והוצאנו את כל השאריות של כל היום.  והיא
מוצצת לי. עד הסוף. אבל העיניים שלה פתוחות.

בסוף היא אומרת לי שאני אגיד לה מתי אני רוצה לFUCK HER, ואני
אומר בסדר.   ופתאום היא מתחילה להיות עליי, עוזבת את הזין
שלי. ואני עוטף את השדיים שלה. ומנשק אותם. ולא מרגיש כלום.
ואז היא שואלת, איך אני רוצה לזיין אותה, בדוגי, או רגיל.    
אמרתי לה שבדוגי. ככה פעם אחרונה זיינתי את הדס. לפני קצת יותר
משנה, לפני שנפרדנו.
ואני מזיין אותה. אוחז לה בכתפיים, ובתחת, ובשדיים. ואני
עדיין לא מרגיש שום דבר. לשניה הוא יוצא החוצה, אני מייד מכניס
אותו. וממשיך לזיין.פתאום אני גומר. לא מרגיש שום דבר. אני
זורק את הקונדום לפח, והיא מתחילה בסמול טולק. בן כמה אני? 24
אוה, אני בת 22. מאיפה אתה? ישראל ואת? רומניה, אתה אוהב את
אמסטרדם? כן. מאוד קר כאן בחורף היא אומרת, ואני אומר לה: כן,
אבל גם ברומניה.
.  והיא אומרת שכן  היא שואלת: גם אתמול הסתכלת עליי נכון?
ואני אומר לה: בטח, המון. אני לא יודע אם היא מבינה את המחמאה.
ואם עדיין אכפת לה ממחמאות. היא  מתלבשת(אם אפשר לקרוא לבגד ים
שהיא שמה עליה לבוש...), ויוצאת החוצה. היא מדברת עם החברות
שלה באנגלית. כשאני יוצא החוצה חבר שלי לא שם. אני לא מתקשר,
יש לו מסנן שיחות, ואני לא יודע את הקוד. אני שולח הודעה. אני
לא מרגיש כלום. בחיים אני לא הולך יותר לזונה. הכל בגלל
הסיגריה.



בעודי הולך ברחוב הסמוך, אני רואה את עמוס, חבר שלי. " לאן
נעלמת?" אני שואל, והוא אומר: יכולתי לשאול אותך אותה שאלה.
רגע אחד אתה עומד לידי, רגע אחר כך אני רואה אותך בפנים".
כשהוא שואל איך היה, שיקרתי לו ואמרתי לו שהייתה רק מציצה.
ידעתי כבר שנים שאני לא ילד רגיל. ושהוא לא יקבל את זה שגם
הייתי בתוך זונה. אנחנו ילדים טובים, מבית טוב.
והתחלתי לחשוב. האם הייתי בסדר. האם ככה חינכו אותי? מה הוריי
היו חושבים? למה הייתי צריך את זה? וריחמתי עליה. ומצד  שני
רציתי להתחתן איתה. וידעתי שהעונש שלי יגיע. ושאני לא שונה.


אני ילד שונה. לעמוס  התחלפו כבר 3 חברות. לרועי  3, לאיתמר 2,
ואני לבד. הייתה משהי לפני שנה. אבל מאז אני בודד. שגם ראיתי
שאפילו איתמר  החליף בחורה, נכנסתי לאתרי היכרויות באינטרנט.
אבל הרוב היו סתם.  לפחות מה שלא עלה כסף, וכנראה שהיה איזשהו
מחסום פסיכולוגי לשלם. חשבתי שגם זה יגיע מתי שהוא.
אני לא ילד רגיל. גדול מכולם. מפלצת בין אנשים רגילים.  ואני
שנה בלי. כשידעתי שאני נוסע לחלונות האדומים, פנטזתי איך אני,
אדם נעלה, שקורא ספרים על התהוות היקום, על סוציולוגיה כלכלה,
ורומנים מפורסמים מכל העולם, נכנס לחלון האדום. אומר לזונה
שאני אשלם לה את ה50 יורו. אבל במקום לזיין אותה, אני רק ארצה
להתחבק איתה. ככה, רבע שעה. אולי יותר. כשטיילתי עם חבריי,
בחור, ובחורה, צחקנו על אנשים שנכנסים. הסתכלנו עליהם ובהינו
בהם. אך בתוך תוכי הרגשתי כמו היודנראט. " אני חלק מכם, אפילו
שאני עכשיו צוחק עליכם". הם לא השקיעו בי מחשבה. אחרי כמה
לילות, ידידתי חזרה לארץ, ונשארנו רק אני ועמוס. שני בנים.
שאלתי אותו, אם הוא היה הולך לזונה, אז זה היה מציצה או זיון
מלא. הוא אמר שהוא בחיים לא היה הולך, אבל אם כבר אז  רק
מציצה.


הגענו לחדר במלון. הרגשתי די נקי, למרות זאת הרגשתי צורך
להתקלח, אפילו שממש לפני שהלכתי אליה התקלחתי. עמוס נכנס למיטה
בינתיים. כשיצאתי השתיקה הייתה מביכה. אמרתי לו: אסור לך לספר
את זה לאף אחד, אפילו לא לדנה. והוא אמר :" על מה? אני לא יודע
על מה אתה מדבר". חייכתי. ואמרתי לו שזה מאוד חשוב. כי אם דנה
תדע, היא בטוח תספר לשני, ואם שני תדע, אז כולם יידעו. ואנחנו
מדברים על הגורל שלי כבן אדם.   נכנסתי למיטה. לקחתי את הספר:
"רובים, חיידקים ופלדה" שמנסה לענות על השאלה האם לבנים,
שחורים וגזעים נוספים שווים מבחינה אינטליגנטית, ואם כן, אז
למה יש הבדל בהתפתחות הטכנולוגית והחברתית בינם  ובין היבשות.
אחרי כמה זמן נרדמתי. בלילה קמתי כמה פעמים. כל פעם שגירד,
פחדתי שזו איזה מחלת מין שנדבקתי. "סקס זה רע" חשבתי. במיוחד
עם זונה.  שוב הסכמתי ביני לבין עצמי שבחיים לא אלך יותר
לזונה.

היום האחרון שלנו באמסטרדם. עמוס  ואני הולכים למוזיאון
הרייכס. כל השאר, הבית של אנה פרנק, מוזיאון ואן גוך, רמברנדט,
כנסיות, וכמובן זונה אחת כבר הספקנו. אחרי הרייכסמזיאון  אנחנו
עוצרים בוולדנפארק. שותים בירה ואוכלים לחם עם ממרח זיתים.
אחה"צ מגיעים למלון. מתקלחים ונחים קצת. המוזיאונים דפקו לנו
את הרגליים. לאחר מכן  אנחנו יוצאים לסיבוב אחרון בחלונות
האדומים. אנחנו מגיעים לאזור ולחלונות שלא הגענו אליהם בלילות
הקודמים. היום אני לא מעשן. אחרי אתמול, באמת עדיף שלא.
הסיגריה אתמול גרמה לי ללכת אליה, לחלון, ולשלם 50 יורו, ובסוף
לא להרגיש כלום. אבל למרות זאת, כשאני רואה את כל הזונות האלו
אני ממש רוצה להיכנס שוב. אבל שוב החינוך ה"קתולי" שלי, או
שאולי בגלל המחשבה של מה עמוס יחשוב עליי אני לא נכנס. לבסוף
אנחנו עוברים איפה שהזונה שלי עומדת. לפני כן אני אומר לעמוס:
אני אף פעם לא הייתי במצב כזה. מה אני אמור לעשות? לנופף לה
לשלום?  ובכלל לא נעים. בבוקר שאחרי שזיינתי אותה אפילו לא
התקשרתי אליה. "  עמוס לא צוחק. אני ממשיך ללכת. ואני רואה
שהחלון שלה ריק. או שהיא לא הגיעה, או שהיא עם מישהו. אנחנו
ממשיכים. בלילה האחרון שלנו באמסטרדם אנחנו הולכים לישון ב10
וחצי. החינוך ה"קתולי" הצליח. ייסורי המצפון שלי מכניעים אותי.
אני אפילו לא מעשן. הולך לישון כשאני רואה סרט עם עמוס
בטלוויזיה. עם כתוביות בהולנדית.  


"אני חייב להציל אותה." אני עישנתי ואז זיינתי. זונה. לא מגיע
לי לחיות. אני צריך לשלם על החטאים שלי. אני חוזר אחורה. נגד
עשרות אנשים שמוחצים אותי. אני לא ילד רגיל. כולם בורחים. רק
אני הולך להציל אותה. אני שובר שם איזה חלק בכיסא שהתעקם,
ופותח לה את החגורה. לא כמו בסרטים, שהיא רוצה את הבובה שלה,
הילדה רק בוכה שהיא רוצה החוצה. העשן נהיה סמיך יותר.  אני
מרגיש שאני עומד לאבד את ההכרה. לא כל חיי עוברים מולי. אלא רק
היא. הזונה שלי
אני מסתובב ברחובות החלונות האדומים. אותה הייתי עושה, אותה
לא, אותה כן. ואז אני רואה אותה. את הזונה שלי. ומתאהב.  היא
דומה למיטל מהעבודה. ואז, כשהעשן ממש סמיך. אני מבין שזו הייתה
טיפשות להיכנס להכי יפה.. כי זה אומר שכולם בחרו אותה, ושהיא
הכי פתוחה, ורחבה. ואולי בגלל זה לא הרגשתי כלום. ולא בגלל
הסיגריה. אני זורק את הילדה בת ה4 אצל מישהו בידיים, ואני
מתעלף על אחד הכיסאות.  יודע שזהו.



היום זה היום שלי. אני הולך לזיין. שירי הלכה. אז זה רק אנחנו
הבנים. בבוקר אני קם, עמוס ישן. אני הולך לשירותים, ויודע שאני
חייב לאונן, כי אם לא, אז אצל הזונה שלי, זו שראיתי אתמול, אני
אגמור מהר.   אנחנו הולכים לכמה מוזיאונים. אחה"צ חוזרים. ואני
שוב מאונן. אחרי שנה, אי אפשר לקחת סיכון.  כשאנחנו הולכים
לאכול, ואז לחלונות האדומים, אני יודע שזהו. אני כל הזמן רומז
לעמוס. לוקח גם סיגריית חשיש, שגורמת לי להשתעל. אבל זה עושה
את הטריק. אני נכנס אליה, ובקושי עומד לי.


אני עכשיו ממש באזור הזה שבין חיים למוות. במקום הזה שיודעים
הכל. קודם כל יודעים שאין חיים אחרי המוות. יש רק פה ועכשיו.
אני יודע גם אפילו איך קוראים לה- לזונה שלי. היא מכפר קטן
ברומניה. והיא חייבת להביא הרבה כסף מהר. החלום שלה זה לא אני.
האמת שאין לה כבר הרבה חלומות. הבת 4 שהצלתי מהמטוס, תחיה.
חיים טובים ומאושרים. היא הולנדית ממוצא יהודי. ובגללי, היא
תעלה ארצה בגיל 18. אני אהיה גיבור לשבוע. את ההורים שלי זה לא
ינחם.  גם את הזונה שלי לא. היא בכלל לא יודעת  שזה אני. גם
היא לא קוראת עיתונים, ובזמן המהדורות חדשות העיקריות היא או
עובדת או ישנה.
לדעת הכל. אני גם יודע זה לא היה שווה את זה. להציל את הילדה.
לא הספקתי כלום. ונתתי לייסורי מצפון שהחברה שלנו גרמה לי
לגרום למותי. לא הייתי חייב להציל אותה. אבל חייבו אותי.
אני עכשיו ממש קרוב למוות. ואני לא מרגיש כלום. בטח שלא כפרה
על זה שהלכתי לזונה. אני לא צריך אחת כזו. אבל אם יש עוד משהו
שאני יודע, זה שבעצם שום דבר כבר לא משנה, לא שינה, וגם לא
ישנה