ובאותם רגעים של חשבון נפש יצא לה להכין אוכל... ואני, קוראים
לי יפה, אבל העולם שלי מכוער כל-כך, חשבה לעצמה. היא לקחה את
קרש החיתוך הלבן שהיה כבר מלא בחריטות מוזרות, פסים-פסים שרק
עכשיו היא שמה לב לקיומם. צריך לשטוף את הקרש הזה, לנקות אותו
מהסלט שהכינה עליו בפעם שעברה... זרמים של מי ברז ממלאים את
החסר, והסבון, זה שעכשיו נכנס לה לתוך הציפורניים ולאחר מכן
יצרוב את עיניה, גם הוא מתערבב שם ונראה ממש כמו האדווה של גלי
הים. היא שלפה את הסכין הכי חדה מהמגירה ובראשה כבר ידעה שהיא
תכין עוף ברוטב שום ודבש וסלט עם אפרסמונים לארוחה המפסקת.
לפני העוף, הספיקו לחלוף במוחה פלפלים ממולאים באורז ובשר,
קציצות בקר עם תפוחי אדמה ואפילו כבד אווז. אבל שוב היא התפשרה
על העוף. עוף, הכי קל להכין אותו והוא תמיד יוצא לה הכי טעים.

פעם מישהו אמר לה שבשביל שהעוף יצא לה ממש טעים ואנשים יגידו
לה: "וואוו יפה, זה העוף ה-כ-י טעים בעולם" צריך להוסיף לזה
קולה. אבל יפה לא האמינה לזה. היא קנתה את הסיפור על העוגיות
עם הטחינה ואת הסלט ירקות עם האפרסמונים, אבל עוף עם קולה?! את
זה היא אפילו לא רוצה לנסות.
היא דווקא מאמינה בניסויים. היא מנסה הרבה דברים בחיים שלה,
היא מנסה להיות אמא למופת עשרים וארבע שעות ביממה אבל גם לשמור
על מקום טוב בקריירה שלה, היא מנסה להזמין עוזרת שתנקה כל סוף
שבוע את הבית אבל במשך כל השבוע הבית תמיד כל-כך דביק ומבולגן
עד כדי כך שהיא פשוט חייבת לנקות בעצמה, היא מנסה להיות תמיד
אישה מסורה ונאמנה אבל מצד שני יש גם את איל... זה שנכנס לחייה
רק לפני חודש וכבר לא מרפה לה מהלב. לא, זה לא לב, זה רגש. הוא
לא מרפה לה מהרגש.
היא לקחה את סלסלת האפרסמונים ושלפה מתוכה את האפרסמון הכי
כתום שיכלה לראות באותו רגע. את הסכין נעצה בליבו הטוב של
האפרסמון. הפעם היא גם תקלף, היא לא תשאיר את הקליפה להתאדות
בתוך המים הרותחים כמו שהיא נוהגת בדרך כלל, הפעם היא תקלף את
כולו, תחתוך לפסים שמנים ואז לקוביות דקיקות... שייחשף
האפרסמון הכתום הזה כבר, שייחשף...
וכמה מוזר זה היה נראה לה כשרק התחילו לדבר, איך אמרה לו שהיא
לעולם לא תבגוד בבעלה, במשפחה שלה, במציאות שלה, שטוב לה להיות
ככה בחיים האלה, יציבים ככל שיהיו... בהרף עין שלפה את הנאום
הזה, כאילו היה מוכן שם מראש ורק היה צריך לבוא מישהו וללחוץ
על הכפתור שיגרום לו להשתחרר לחלל.  
"אמא, את שוב חותכת עגבניות כתומות", קבע.
"לא מותק שלי, זה לא עגבניות כתומות, מתי כבר תבין שזה
א-פ-ר-ס-מ-ו-נ-י-ם", זרקה לעברו.
הוא עוד כל-כך קטן הילד שלהם, וכל-כך לא הגיוני שדווקא עכשיו
היא תפיל את זה על המשפחה שלה ותחשוף את כל הקשר עם איל. מה
היא תגיד להם? זה התחיל במקרה? בתשוקה לא שולטים, אז בטח שלא
ברגש? ושהוא שם עכשיו, נמצא אצלה בתוך הלב, והוא תפוס כל-כך
חזק ברגש הזה שלה? מה היא כבר יכולה להגיד? בטח שלא את זה...  

"לא אוהב, לא רוצה, לא אוכל!" צעק לעברה.
"גם ככה אתה לא צמת כמו אבא שלך וכמוני, אז ככה שזה לא ממש
קריטי מה תאכל" לחשה לעברו בחזרה, "ואני יכולה לחמם לך צ'יפס
ושניצל", הוסיפה.
"לא אוהב שאריות", רטן.
"אבל זה מה שיש!", צעקה לעברו והוציאה מתוך האריזה את העוף
המופשר שהיה על השיש.
כן זה באמת מה שיש, חשבה לעצמה, רק להמשיך ולהתמודד עם החיים
האלה, אלה שתמיד יפים מבחוץ וכל-כך כל-כך כואבים לה מבפנים.
"איזה מוזרה את אמא", נשען על כתפה, "נוזלות לך דמעות מהעין
ואמרת שזה קורה רק כשחותכים בצל..."
לפחות ככה לא ירכלו עליה, לפחות לא יגידו הנה הזקנה שהלכה עם
ההוא שצעיר ממנה בככה וככה שנים, ועזבה את הבית, מילא את הבית,
עזבה את בעלה, מילא את בעלה, את הילד שלה! שתתבייש לה... ולא
יקום אף אחד ויגיד לה זה הצעד שהיית צריכה לעשות, ללכת עם הלב,
לא, לא עם הלב, עם הרגש... על כל חתיכה שהפרידה מהעוף השלם,
היא הוציאה גם כמה חתיכות של שומן לבן, ואחרי שסיימה להפריד את
כל החלקים, את הכנפיים את המשולשים, את הפולקס, ליד קרש החיתוך
נערמה ערימה נוזלית ולבנה.
השומן לא טעים והוא רק יהרוס את העוף, את הטעם של הרוטב שהיא
הולכת להכין, את הכול, צריך להזיז מכאן את השומן הזה, חשבה
לעצמה, צריך לזרוק את כל זה לפח ולא לחשוב שכל זה היה קיים
אי-פעם.
היא הכניסה את הקוביות הכתומות לתוך הסיר המבעבע והשליכה לתוכו
גם הבזק חום של קינמון. עכשיו הסלט יהיה מתוק מאוד, מתוק כמו
שתמיד זה היה. למה היא צריכה להסתבך בכלל עם האיל הזה? למה הוא
צריך להסתבך איתה? בסך-הכל היה לה די טוב עד לא מזמן. זה לא
אומר שלא יכול להיות לה מצוין עם המשפחה שהיא כבר הקימה. פעם
הבן שלה שאל אותה, אמא תגידי, מה יש יותר, עליות או ירידות?
והיא שברה את הראש, וחישבה, וחיפשה באינטרנט ואפילו באיזה
אטלס, ולא הצליחה להירדם באותו יום עד שלפתע זה הכה בה: עליות
וירידות יש באותה הכמות בדיוק... אם ירדת, אז אתה יכול באותה
המידה, לבוא מהכיוון השני ולעלות... זה כל-כך פשוט לעשות את
זה, פשוט לבוא מהכיוון השני ולשכוח שכל זה היה קיים אי-פעם.
את העוף השרתה במרינדה של שום ודבש. מחתה את הדמעות הקטנות
שיצאו לה קודם, אולי הן מהסבון, חשבה לעצמה. היא פתחה את המקרר
והוציאה מתוכו בקבוק של קוקה קולה צוננת. מזגה לתוך כוס שקופה,
והביטה לרגע איך הבועות הקטנטנות מתנפצות זו אחר זו. זה יכול
להיות שינוי מרענן, חשבה לעצמה, ולגמה לגימה, אבל יש דברים
שפשוט לא עושים.
את האפרסמונים היא הכניסה לתוך הסלט, את העוף היא הוציאה מתוך
התנור והתענגה על הריח.
אחרי שעתיים, האוכל היה מוכן, הם ישבו שלושתם אל השולחן, היא
סקרה את בנה הקטן, שלבסוף התפשר גם הוא וטעם מהסלט, ואת בעלה,
שהיה קצת תשוש מהצום הזה, ואכל בתיאבון את העוף.
"יפה, את עושה את העוף הכי טעים בעולם", אמר לה כשסיים, והיא
רק דמיינה את השיחה שתעשה מחר עם איל, ותגיד לו שזה לא מתאים
יותר. העוף שלי מספיק טעים, גם בלי קולה.